תגית: אמון

אני כל כך בהודיה על מה שנוצר ונברא סביבי מרגע לרגע שנקרא חיים. לא אשכח לעולם כמה לבד הרגשתי פעם. כמה קשה היה לי סגנון החיים שלי במרכז הארץ. סגורה רוב היום בדירה. מייחלת למגע ולחום אנושי.
היום, גם בתקופות הכי סגורות ו”מנותקות” שלי, אני מוקפת בנהרות של שפע. באהבה. בלבבות אוהבים. כמויות של אנשים שכל אחד מהם הוא והיא אור גדול.

לפעמים זה מציף ואני מסתגרת. אבל זה נגמר כל כך מהר התקופות האלה. כי רק המחשבה שיש.. יש. יש קהילה אנושית חמה סביבי. ויש. יש כל כך הרבה שקט ורוגע בתוכי. ויש. יש כל כך הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה. למגע הדדי. לחיבור. לביחד.

פעם הייתה לי אמונה, שאם רק אעשה מספיק. אם רק אדריך מספיק נשים/אנשים. אם רק אעבוד מספיק בשירות “השליחות” שלי. אם רק אגיע ליותר קהל או לחשיפה בתקשורת. אם רק אהיה יותר מוכרת בזכות העשיה שלי. או אשפיע על חיים של אנשים בצורה יותר מדויקת… אז אהיה יותר מאושרת. אחיה יותר בשפע. ארגיש יותר מלאות סיפוק ומשמעות. איך אני שמחה שהתפקחתי מהאשליה הזאת  אשליה שהייתה תולדה של פחד. של אמונה שלא מגיע לי כמו שאני ממש – לקבל ולתת אהבה. ביטחון. משמעות וסיפוק מעצם היותי. מקיומי הפשוט.
בין אם עוד רגע אני “עולה על הבמה”. או נשארת לנוח בשקט. במהות.

שלא תבינו אותי לא נכון.. הנפש זקוקה להזנה דרך נתינה ואהבה שהיא מפזרת. זה מבורך לחלוטין. הנשמה שלנו במהותה רוצה להאיר ולהשפיע לטובה. וזה אכן ממלא בעוצמה גדולה. ומאפשר לנו לגעת במתנה שאנחנו *בעוד רמה*, כשהעשיה גדלה וההשפעה מתרחבת יחד איתה.

יחד עם זאת, אין שום קשר בין הגשמה של איזושהי “שליחות”, גדולה ומשמעותית ככל שתהיה, לבין כמות האושר והשמחה שאנחנו חווים ביום יום. וזה מה שבסופו של דבר מאפשר לנו להיות נהר של עונג ואור, ולהיטיב – בראש ובראשונה עם עצמנו. וכהמשך טבעי עם אחרים.

אני זוכרת את הימים שלי בטבע. בזמן שירה פשוטה. וחיים של חוויה ונוכחות ברגע הזה, כהימים הכי מאושרים שאני זוכרת בחיי. גם הימים בהם חלקתי אהבה עמוקה ועוצמתית עם אהוב לב, שהנשמות שלנו מאוחדות באותו תדר גבוה. ובמרחב שבין המילים, מורגשת הנוכחות של האלוהות.
אותו הדבר ממש הרגשתי כשהנחיתי סדנאות בתדר של חסד עליון.
וכל מה שקרה במרחב, הרגיש כאילו מתקיים במימד אחר של מציאות –
המימד של האחדות.

אחרי ההפסקה הארוכה ממש שעשיתי מעבודה מול אנשים, אני מרגישה מוכנה מאי פעם לחזור. הפעם עם בהירות פשוטה – של מה חשוב לי באמת באמת.

ברור לי שתודעה שמנסה להשיג משהו או להגיע לאיזשהו מקום, כדי להרגיש איזשהו רגש בסופו של דבר, אינה מאפשרת לחסד הגבוה הזה להיכנס.
כי הוא פשוט איננו במרחב שבו המשחק מנוהל על ידי הישרדות. על ידי ריצה אינסופית למטרות. ניסיון לתקן או לשנות משהו במציאות, שלנו או של אחרים. או חיפוש אחרי הכרה, אישור חיצוני או הזנת האגו מבחוץ.

במשחק החדש – אנחנו לא מתקנים שום דבר או אף אחד. ובטח ובטח שלא מכתיבים למציאות איך להיות מתוך תלות או הישרדות. אנחנו אוהבים.

במשחק החדש – אנחנו לא מטפלים בעצמנו או באחרים, מתוך מחשבה שמשהו לא בסדר ממש כמו שהוא. אנחנו מפעילים ומביאים את אותו חסד עליון. זה שמצוי בתאים של כל אחד ואחת מאיתנו בגוף. מקודד בDNA. ב”תכנית האלוהית” האישית.

במשחק החדש – אנחנו לא מגשימים מטרות למען הישגים אישיים ארציים, בזמן ששאר חלקי הנפש זנוחים, עזובים או עצובים. אנחנו מהווים דוגמה לנוכחות של עוצמה ועונג ביצירה ובעשיה.

במימד שבו אנחנו מהלכים כמלכות או מלכים, אין לאן להגיע. יש רק רגשות לפגוש. לא להתעסק בהם. בכלל. כי הם עצמם אינם מימד של אחדות. אלא ילדים מתוקים בליבנו שמבקשים אהבה וקרבה. וכשאנחנו נוכחים איתם, אז האחדות הזאת נגלית בתוכנו מעצמה. המטרה אינה ישיבה אינסופית בביצת הרגש או התעסקות בדרמה. אלא חיבור אוהב פנימה שמביא לפריצה קדימה.

מטורף ככל שזה אולי יישמע, עם הכלים הנכונים, הטרנספורמציה הזאת יכולה להתקיים בישיבה שקטה של נשימה, התכווננות והבעת כוונה להפעלה המתאימה, תוך רבע שעה.
כולנו רב מימדיים. כולנו מסוגלים לחוות עונג ושערי עוצמה אינסופיים. וכולנו רשאים לבחור באהבה.

רק נותר לנו לעשות את הבחירה. ולתת הוראה ברורה (!) לנשמה שלנו להוליך אותנו למקומות. לאנשים ולתודעות. לשיטות או למורים. שיכולים לחבר או לקרב אותנו לאותה בחירה במימד הפיזי.
תופתעו לגלות שלפעמים זה הנחל שליד הבית. העץ בחצר. או סרטון ביוטיוב שזמין ונגיש לכולם. לא בהכרח צריך להפוך את העולם, ללכת או ליסוע רחוק.

וגם אם הבחירה הזאת תיקח אתכם לקצה השני של העולם, זה מלכתחילה יקרה בתדר העונג והאהבה שאתם מבקשים לחוות. כי כבר מהרגע הראשון, הבחירה הנכונה מאפשרת תחושת התרחבות, מלאות וחיבור לעוצמה.

עצרי בבקשה עכשיו, ולפני סוף השבוע הבא עליך לטובה – בדקי עם עצמך מה את צריכה? הביטי במראה ותאמרי לעצמך “אני ראויה”.
הזיני את עצמך באהבה. בדיוק בצורה שליבך מבקש לקבל אותה.

ואתה, אחרי שבוע שאולי היה סוחט במאמץ של עשיה, עצור. בקש הכוונה מליבך, לדבר קטן אחד שאם תעשה למענך ביומיים הקרובים, מצב הרוח שלך יעלה. ויהפוך אותך ללילד קטן ומאושר 

באהבה 

לפני משהו כמו שנה וקצת, איבדתי כל עניין במה שפעם קראתי לו “זוגיות”. היה ברור לי שהתוכנה מחוקה. שאין אפשרות לשחזר אותה. שאת הטעם של פעם, או כל דבר שדומה לו, לא ניתן להחזיר אלי לרמת תאבון. עד כדי כך, שהעדפתי לא לאכול. לא כי נמנעתי. פשוט כי הנשמה שלי מנהלת את המשחק. והיא יודעת מה היא רוצה. חיבור כל כך עמוק וגבוה בתודעת אחדות, עם נשמה קרובה ותואמת. עד שכל דבר אחר, מרגיש לי כמו בזבוז אנרגיה יקרה מפז, שמהותית להתפתחות שלי. את מסע הזוגיות האמיתית אני עושה בתוכי – בין הגבר לאישה. בין הזכרי לנקבי שבי. לכן גם אין תחושה שגבר חסר או איננו. התחושה היא של מלאות מהותית.

רוב הזמן אני מלאה בתחושת ראויות. של בחירה במלכות שמים ואדמה. ומכאן… ברור שברגע המדויק ביותר, כשכל חלקיי – הנשמתיים הרגשיים התודעתיים והפיזיים, יהיו מוכנים להכיל את החיבור השורשי הזה כאן ועכשיו.. הנשמה התואמת והתומכת את מסע המלאות הזה, תופיע אל מולי. לא כולם מבינים את משמעות הבחירה הזאת. היא לא בשליטתי.

היא בחירה בהתפתחות מסויימת, שמבקשת **בי אותי** הרבה מעבר (או לפני) כל דבר חיצוני. כך נחווית התפתחות מתוך חיבור לעצמי העליון ביום יום. אין פשרות. אין אפשרות להתפשר ** זה לא קיים במנעד האופציות ** וזה כך במימדים ובתחומים השונים בחיים. לא רק בהקשר הזוגי.

אני בהודיה אמיתית על כל פגיעה מינית שעברתי בחיים. מודה על כל שריטה בנפש. על כל גבול שנחצה. הרבה בזכות החוויות הבלתי נתפסות האלה, מגיל קטן, אני כל כך ערה היום ל”כן” ול”לא” שלי. וכל כך נחרצת לסרב בכל פעם שמשהו, ולו הכי קטן לא מדויק לי בחיים.

אנחנו חיים בתרבות שמעודדת פריצת גבולות יומיומית. כיפוף אינסופי של הידיעה הפנימית שלנו. התעלמות טוטאלית מהקול החכם של האינטואיציה. החל מהדברים הקטנים, כמו מה לאכול הבוקר. ועד לבלתי נתפסים, כמו באיזו עבודה להעביר את שארית ימיי. בשם ההישרדות, בתרבות ההזויה הזאת, לעשות יום יום משהו שממנו אני סובל או סובלת, נחשב ללגיטימי, נורמלי, ולמרבה הצער, אפילו מעורר הערכה.

אני מודה על כל בחירה נחרצת שלי להימנע מכל מה ש*לא בא לי* לעשות ב”קריירה” שלי. גם במחיר של להיות לגמרי מחוץ לנורמה. להישמע “מטורפת”, “מעופפת”, “לא מחוברת למציאות”, “רוחניקית” או כל תיאור אחר שאנשים נוטים להדביק ליוצרים פורצי דרך, שלא מוכנים ללכת מילימטר נגד הרצון שלהם.

“בלב הנפרדות את תמצאי את האחדות הכי גדולה”. זה מה ששמעתי בתוכי שוב ושוב ושוב במהלך השנה האחרונה. ואני שכל כך התגעגעתי ליחד ולאחדות, ועד שכבר היה לי כל כך הרבה יחד מאז שעזבתי את הבית במרכז, לא קיבלתי את זה. לא הסכמתי לשמוע את המשפט הזה שעלה בי שוב ושוב. חיפשתי לחזור שוב לנקודת האחדות, כשבעצם, הלב המפוחד שלי פספס וטעה. ורק עכשיו, שלא במפתיע בתשעה באב, אני מחזירה לעצמי שוב את הזכות ואת הרשות –

לפחד לאהוב עד כדי כך. לפחד לראות מה מפריד ביני לבין העולם האינסופי הזה שכבה, כשאהבתי אהבה עזה כאש המוות והחיים. ומי שאהבתי, שהיה יקר לי אז יותר מחיי שלי, הלך. פוגשת שוב את נקודת החורבן בליבי. בבית הפנימי שלי. מחבקת אותי בתוך הדמעות.. ורואה את השביל הבייתה, נפתח ונסלל בחזרה.

לפני כמה ימים הייתי במאהל המחאה שקם במטרה להזיז את אסדות הגז. וחזרתי משם עם חשק עז לדבר. לדבר על הרשות לשים גבול. על רשת החמלה האנושית המתעוררת. ועל תודעת האחדות שמתרחשת אי שם בספירה עליונה, ועדיין כל כך נעדרת מרוב כדור הארץ. אני מקבלת שערי מעבר אנרגטיים חזקים בימים אלו, ופשוט בא לי להפעיל אותם אונליין בכולנו.

אמרתי לעצמי שהלוואי והיה לי טלפון מהיר שיכול להחזיק שידור לייב (הסבא הזקן הזה בקושי זז). ולמרות שהתכוונתי להזיז עניינים ולצלם סרטונים, משהו בי כבה. אני בתדר של אש. של עכשיו. של או הכל או כלום. של יאללה ודי. אין לי כבר אנרגיה לצלם ולערוך, ועד שמגיע מחר, או שבוע הבא, זה כבר דועך ולא רלוונטי לתחושתי.

הימים האלה מורידים אותי, ואת כולנו בעצם, לחשיכה הכי גדולה. לאורות יש דד ליין כשלא קולטים את התמונה השלמה. ויש בי כמיהה לפגוש ולפרוץ את אותה החשיכה. שלפעמים מרגישה כאילו העולם מתמוטט עמוק בפנים. ואז רגע אחד בחוץ … רעידת אדמה. שריפות. חוקים חשוכים. ובחירות שלוקחות אותנו אחורה בזמן.

המהות של הכל היא התעוררות. מתוך חמלה. מתוך ערות למאבק הפנימי שבתוכנו, שמשתקף בחוץ. העולם רועד רועד ומטלטל אותנו להעיר את עוצמתנו האמיצה. האמיתית. לא להחפיץ את האדמה. לא להסתיר את האור והעוצמה שלנו. ובהכרח להשמיע קול גדול!

כל קול של כל אחד ואחת מאיתנו, שבוער בפנים ולא נאמר, משתקף במגזרים או יחידים, שקולם לא נשמע כי הם שקופים!
כל כעס שבוער בבטן שלנו ולא מקבל במה, שורף שדות בדרום!
כל כאב לב גדול, שתקוע ומרעיל אותנו מבפנים, מאיים להרעיל את מי הים האהוב שלנו בקונדנסט!
כל מי שמחזיקה חזק חזק כשהיא רק רוצה לפרוץ קדימה, מעירה את האדמה הרועדת בצפון!

אנחנו כאן בלי גבול. ביחד בחשיכה הזאת. ביחד באהבה הזאת.
בואו נזכור לתת לעצמנו ואחד לשני מקום. ללמוד ולאהוב ולהיות.
בבקשה בואו נזכור בימים כאלה לראות אחד את השני בחמלה.
הכל נפיץ מדי וטעון. אפשר להתפוצץ ברגע על מישהו בזעם, רק כי הוא אולי טעה. אנחנו לא אשמים בשום דבר.
חלקנו פשוט ממש ישנים. שנת חורף עמוקה. אבל זה אמצע הקיץ.
בשם אלוהים, האדמה והשמים, בואו נמשיך לשאול ביחד,

מה עוד אפשרי עבורנו? וכמה טוב עוד יכול להיות לנו פה?
מה יאפשר לכל האור והחשיכה הזאת, לפרוץ מאיתנו בעוצמה גדולה של שינוי לטובה?
תודה שאנחנו מקשיבים ומהדהדים ביחד. בלי לחפש תשובה.
היא כבר מוצאת אותנו בריקוד החיים הבא אלינו לטובה.
רק אהבה