תגית: אהבה

חלקנו לא מעיזים לבקש. לא מעיזים לחלום בגדול. לא מעיזים להתפרע. להשתגע בבקשות שלנו כאילו החיים הם לונה פארק ענק. גן שעשועים אינסופי. כזה שאפשר לבקש ולקבל בו כל דבר. הבעיה, בעיניי, מתחילה כשמביעים בקשה, כוונת לב. ואם היא לא מתגשמת מייד, אז מתייאשים.
אז נכון שאנחנו חיים בעידן אינסטנט, ושהקצב גבוה.. ויחד עם זאת, בהסתכלות על המציאות.. כל דבר שיש בחיי כיום, התחלתי לייצר בכוונות, ובמעשים קטנים ויומיומיים בערך בגיל 22, לפני 13 שנים (!).

והאמת … שזה בכלל לא משנה מה… יש לי. מה שמשנה זה מי הפכתי להיות אחרי כל אותן שנים. ואיך אני מרגישה בתוכי.
כשהחיים שלי משקפים אקסטזה קיומית. וגם כששום דבר לא הולך כפי שקיוויתי.
כן, יש ימים שאני מתעוררת בבוקר עם מועקה בלב. השאלה איך אתייחס אליה. והאם אתן לה לנהל אותי ואת חיי או לא.

לי זה ברור ! אני בוחרת בי. באהבה שלי לעצמי.
אז אם כואב לי אני מחבקת ואוהבת. ויחד עם זאת, אני מחוייבת במשך שנים! לאותה דרך. לאותה חקירה ולמידה. לאותה יצירה, שאת חלקה הקטן אתם רואים, ונהנים ממנה בשנים האחרונות. בזמן שרובה נוצר ומתהווה לאורך שנים מאחורי הקלעים.
מכין את הכלים שלי לתת ולקבל הרבה יותר.

אם רק יכולתי לסכם את כמות השעות שהשקעתי בדרך הזאת… בעצים ששתלתי לאורך החיים. בזמן השקיה ידנית. זריעת הזרעים הקטנים. בחירת הדשן המתאים. יצירת מערכת השקיה אוטומטית.
בבחירת הפרחים עם הצבעים המושלמים לגן היפה שלי. בסוג הדשא הרך ביותר……….
סביר להניח שלא הייתי מבינה מתי ישנתי בשנים האלה

יום יום. בוקר בוקר. בקושי. באתגר. בשמחה הכי גדולה. בג’וי ובעונג.
יש לנו תמיד בחירה !
איפה להשקיע את הזמן ואת האנרגיה שלנו. במי ובמה להתמקד.
מה לשים בראש סדר העדיפויות.

לא היה לי מושג למה לצפות. הימים האחרונים בבית שבו גרתי במשך חמש שנים לוו בשקט אמיתי, התרגשות ומעט חששות. רוב הדברים שלא מסרתי או זרקתי מהדירה האהובה שלי בגבעתיים היו כבר במחסן. ואני, עם תיק ארוז היטב. חיוך. לב פועם, וסקרנות אינסופית. בדרך למסע … בלי בית שבו אני גרה. בלי רכב. חייבת לציין שדי מפונקת, ויחד עם זאת, עם תקציב בסיסי מינוס. מתחילה פרק חדש בחיים, שבו יש לי אותי ואת האהבה שבליבי. הרבה יותר מאי פעם.

אפשר היה לחשוב שאהיה מוטרדת. שהמחשבות יטריפו אותי. שאהיה חסרת מנוחה. אחרי הכל, ידעתי איפה אני הולכת להיות ולחיות רק בארבעת הימים הקרובים. במציאות, כל מה שחוויתי זה את אותה ידיעה עמוקה.
שאני זקוקה למשהו שעדיין לא הכרתי. שאין מצב שאני עוברת לגור כרגע בעוד בית. שאין לי עניין לשלם על סאבלטים, כי זה יחייב אותי לעבוד ולהישאר במקום אחד. שני דברים שממש לא רציתי (!).

ושאני עומדת לחקור ולגלות עולם אחר מזה שהכרתי. אושר אחר ממה שהאמנתי שאפשרי לחוות. כזה שאינו תלוי בנסיבות. בכמה כסף יש לי. או בהאם כל הדברים שלי, מסודרים בארון מפואר בחדר השינה שלי או לא.

מיום ליום נפתח בפניי עולם של חיי קהילה. של יחד. של שירה ואוכל אנרגטי. חוויות חדשות ומרגשות. של נוכחות בטבע. נסיעות ספונטאניות מופלאות. של מפגש יומיומי עם עצמי. עם כל מה שקשה לי וכואב לי. עד כדי כך, שלבד אני יכולה להסתיר, אבל ביחד ממש לא.
עולם של קרבה לאנשים שאיתם אני יכולה לעבד את החוויות שחווה. מה שפעם, כשגרתי לבד בעיר, היה לי הרבה פחות אם בכלל.
עולם של להתעורר בבוקר ולהרגיש עונג ואושר אינסופי. רק מעצם היותי.

בו זמנית, הבהבו אי שם מרחוק, זכרונות מהעולם שממנו עייפתי – חיי בדידות בעיר סואנת, רווית בנינים אפורים מתקלפים. מרדף אחרי מטרות. נסיונות להגשים דברים כדי לסמן וי. תדר שתמיד ממהר.. רק אלוהים יודע לאן. ותחושה שהערך העצמי שלי תלוי על הישגים. על כמה “הצלחתי” או נתתי. ושמשהו עמוק ומהותי תמיד חסר.

קשה להאמין שמאז אותו יום, שבו עמדתי בדירה הריקה בעיר, עברו כמעט שנתיים. מאז ועד עצם היום הזה, לא הוצאתי שקל על מגורים בבית. עדיין בתנועה, ויחד עם זאת, הכל מרגיש שונה. אני שונה. וקול עמוק בתוכי לוחש עכשיו, שאלה החודשיים האחרונים במסע הזה. זמן להתארגן אחרת. האדמה קוראת לי. ופתאום ארון מסודר בחדר השינה ומרחב משלי, מרגישים כמו פינוק עילאי.

היום אני יודעת, שפינוק אמיתי לא חייב להתקיים בתנאי פאר. אי שם בתחילת המסע, חייתי חודש שלם בזולה הכי מפנקת שאפשר לדמיין, ביער פראי על גדות נהר הירדן. ישנתי באוהל והרגשתי עשירה.
היום אני כותבת מהבית הכי מפנק שאליו יצא לי להיות מוזמנת במסע.
לתחושתי לא במקרה, דקות נסיעה ספורות מהזולה שבה הכל התחיל.
יושבת מול נוף אינסופי פתוח לכינרת. מוקפת בהנאות מלכות בדמות ג’אקוזי, בריכה מחוממת, ותדר של שפע מיוחד פועם מכל עבר.

ועמוק בתוכי יודעת, שזה הזמן להשתמש בכל מה שעברתי במסע הזה. לתקשר החוצה את השפע שאספתי בדרך. את השפע שנגלה אלי בתוכי. את השפע שאני.
ולהפוך אותו לערוץ שמזרים לי, לאהובים שסביבי, ולעולם כולו – כסף, שפע ואפשרות לחוות את העולם הזה, ולחיות בדרך אחרת.

חלומות נועדו כדי להתענג עליהם. להאמין שאנחנו באמת ראויים. ולהגשים אותם בלי פשרה. להגיד “כן!” עוצמתי, חד משמעי,
וחסר תנאים לבקשת הלב.

אחד הדברים הברורים לי … זה שמקור האושר והשפע האמיתי עבורי, זה להגשים אותם ביחד. אני מזמינה מהיקום כולו, לחוות בתוכי את התחושה שאני ראויה, וליצור את החלום המופלא הזה ביד. עבורי ועבור כולנו.

הפוסט ה”על זמני” הזה פורסם לראשונה ב-14 בינואר 2014.
מאז בכל שנה פייסבוק מעלה אותו אל הזיכרון שלי.
הפעם החלטתי להביא אותו גם לכאן.

“כל החיים הרגשתי בודדה. לא משנה כמה אנשים היו סביבי, עמוק בפנים תמיד הרגשתי לבד. גם כשכבר ידעתי שכולנו אחד, פחדתי לחזור הבייתה אל הלב. שם אני מאבדת את “עצמי” הנפרדת, ונסחפת אחרי זרם בלתי פוסק של אור. אותו אור שיכול לקחת אותי הבייתה גם ברגע הכי כואב. הכי קשה. הכי עצוב. הכי חסר סיכוי.

כל החיים החזקתי בכאבים הישנים שלי. בטראומות ובפגיעות שלי. כדי שיפרידו אותי ולא יאפשרו לי לפתוח את הלב באמת עד הסוף. כי שם קיימת אהבה. ומאהבה כל כך גדולה פחדתי תמיד הכי הרבה. לא מהרע. לא מהחרא. לא מהקשה והמייסר. את אלה אני מכירה על בוריים.
אני רוצה לחזור הבייתה. אני מסכימה לחזור הבייתה אל הלב. נושמת ומסכימה לקפוץ אל תוך המים האלה של התהום הבלתי נגמרת. שם יש אהבה. שם כולנו באמת אחד. אין לי מילים כמה מרגש אותי הרגע הזה. בשביל הרגע הזה נולדתי. להסכים להצליח. להסכים לשרת את האהבה עצמה.

מאז ומעולם ידעתי שהעשיה שלי תחצה ימים וגבולות. שהיא תהיה אימפריה בינלאומית אדירה. כזאת שמפיצה אהבה. כזאת שמחברת את השמים לאדמה. את הרוח לחומר. כזאת שמרפאה ועושה שלום בין הגבריות לנשיות.
תמיד ידעתי עמוק בלב שמה שקורה כאן בעולם הזה, שכל הסבל שיש כאן, הוא באמת לא הכרחי. שאפשר אחרת. וזה מה שאני עושה כאן בעצם.

בשביל זה אני 31 שנים נמצאת על פני האדמה. ועברתי כאן גיהנום אחד אחרי השני, רק בשביל להתעורר ברגע הזה ולהסכים. להגיד כן, להכי גדול. להכי אני ברגע הזה.

כל החיים פחדתי לפגוע עם העוצמה שלי. פחדתי להרוס. פחדתי להכריז בקול גדול, אפילו מול עצמי שאני באמת כזאת גדולה. כל כך יכולה… שאני באמת כזאת מנהיגה. פחדתי שישנאו אותי. שאהיה מנודה. פחדתי שיקנאו בי. שירצו את מה שיש לי. שישפטו אותי שאני חיה בחומר. יש שלי שפע כל כך גדול ממנו.

פחדתי… ומחלק מהדברים שהזכרתי כאן בפוסט הזה, אם לא מכולם, אני עדיין מפחדת. רק שהפעם בניגוד לתמיד אני מסכימה להסתכל לפחד בעיניים, ולסמוך על הלב שלי.
נכון, זאת הרבה אחריות לעשות דברים גדולים. נכון, יש לי מלא מה ללמוד ויש פוטנציאל שאעשה טעויות.
בגוף הזה, בלב הזה, אני עדיין אנושית. וכאנושית מותר לי. מותר לי. מותר לי להיות ולהרגיש הכל. מותר לי לטעות. מותר לי לאכזב. מותר לי גם להגיד לא.

אז אולי יהיו אנשים שיקנאו בי. שישנאו אותי. שיתאכזבו ממני. שלא יסכימו איתי. אולי יהיו כאלה שיחשבו שנטשתי אותם. או כאלה שלא יבינו אותי. פאק איט. הלב שלי יודע. הלב שלי מוביל. והלב שלי זו האמת הכי עמוקה שזכיתי לגלות עד עצם הרגע הזה.

אני עומדת כאן בין השמים לאדמה. מושיטה ידיים למעלה גבוה. מתמסרת. ומסכימה. מסכימה להיות צינור של אור גדול. צינור של שפע עצום מימדים – חומרי ורוחני. צינור של אהבה שאני עצמי עדיין לא מכירה. מסכימה לחבר כל תא ותא בגוף שלי לאור הבריאה שתזרח דרכו. מסכימה להיות אני במובן העמוק ביותר.
מסכימה לממש ולעשות הכל מתוך המקום הזה כאן ועכשיו – ברגע הזה”

למות ולהיוולד מחדש בידיים של האהבה. זה כל מה שהלב שלי מבקש ממני לחודש הקרוב. לא להתעסק בכלום. לא לדאוג לכלום. לא לחשוב על כלום.
כל מה שבא לי זה לקבל מלא מלא אהבה. מגע. תמיכה. חיבוקים. כתף לבכות עליה.. גם ״בלי סיבה״. עד כדי כך שאשכח שאי פעם כעסתי. שאי פעם כאבתי את כאב הנפרדות.

לפני כמה חודשים בשיחת טלפון עם חברה אהובה, הגיע אלי מסר ממעמקים. שזו יהירות וגאווה מצידי להמשיך להתעסק בלתת לעצמי כל כך הרבה אהבה, ולהמשיך לחשוב שאני אמורה לספק ולמלא את המיכל הזה לבד.

שאני מכורה ללעשות הכל בכוחות עצמי. ולא קולטת שלבריאה יש תכניות אחרות עבורי. שהגעתי לקצה היכולת שלי למצוא את המרכז ואת האהבה הזאת בתוכי. כי אני כבר במקום מדהים במסע הזה שיימשך לנצח. ושאין לי עוד מה להתעסק בלתת לעצמי כי זה ממילא קורה כל הזמן. שמכאן והלאה הגיע הזמן ללמוד לקבל מבחוץ. עוד ועוד ועוד..
מ ה כ ל.

מאז עדיין לא הרפיתי. וכנראה שגם לא נרפאתי מההרגל הישן והמוטבע בתוכי.. שמספר לי שאני יכולה הכל לבד. ומה שעדיין לא יודעת.. חייבת להמשיך ללמוד לתת לעצמי. ניחשתם נכון… לבד.
ורק אז מבחוץ.

הקליפות העבות האלה נסדקות עד כדי כך עכשיו, שאני יושבת בבית קפה, ומנסה בכוח לעצור את הדמעות. בינתיים זה לא כל כך הולך.

אז אני מוכנה לתת אמון. במאמצים להחזיק את הכאב הזה בפנים לא אצליח כבר.
גם אם חלקיקים מהאגו שלי עדיין ינסו.
כי התמסרתי בבחירה מלאה.
לנטישה אין עוד מקום בחיים שלי.
בחרתי להיות מאושרת עד רמה שאזרח את אורי בכל הבריאה כולה.
ולשם כך, אני זקוקה להרגיש את האהבה בכל תא בגופי.
ורוצה ידיים אנושיות שמחזיקות אותי.
ולב רגוע ומתמסר בתוכי.
אז זו הבקשה שלי מהבריאה לעכשיו,
ומעתה והלאה.
תודה. בבקשה.
איזה כיף שיש לי.

אני מתביישת. מרגישה קצת כמו קמצנית. כל כך קשה לי לתת שאיבדתי את עצמי לאחרונה.
נכון שזה קשור לזה שלא היה לי בית קבוע כבר כמעט שנתיים. ונכון שזאת הייתה תקופה משמעותית, ונקודת מפנה אדירה בחיים. ושתוך כדי נתתי המון, בדברים שקטים וקטנים שפעם לא ייחסתי להם חשיבות. והיום מבינה כמה הם בעלי ערך.

ועדיין .. משהו גדול מבקש לצאת דרכי כבר שנה. ואני מפחדת. מקטינה את עצמי. מצמצמת את הקול החזק שלי.
את האהבה שבי, שלא מוכנה יותר לשבת בצד ולהיחשב כלא מוכנה.

האמת שמתחת להכל פגשתי אגו גדול פגוע. חוסר אמון משווע כלפי אנשים. כלפי הבריאה. ומאבק ומאמץ שמתחולל לו מתחת. מבקש ממני להימנע מלהיות לבד. מלהתחבר למרכז העוצמה שבי. ולא לראות את האשמה שיושבת מתחת. מספרת לי שאינני ראויה או רצויה.

החודש האחרון היה פוקח עיניים. חזק. מעורר. מפחיד בטירוף.. ויחד עם זאת, כל כך משמעותי. מקפיץ ואוסף למרכז העוצמה שבי.

אני מרגישה שהגזמתי. הצל הזה חזק מדי מכדי שאתן לו להמשיך לנהל לי את הבחירות ואת החיים. ועם כמה שאני רוצה גם עדינות ושקט.. יש בי קושי אמיתי לשים את הלב שלי במרכז, כשגוף החושך החזק הזה צורח וצועק. ״אל תראי אותי לאף אחד״.
אני מתביישת בזה שכל כך הרבה כאב הצליח להסתתר בי. ולגרום לי לחשוב שאני באמת ובתמים לא ראויה. לא רצויה. או לא רוצה שתבואו לאירועים שאני מנחה.

נמאס לי מתפקידים מזמן. באמת שנמאס לי. ואני לא מתכוונת לספק שום תפקיד. שום דמות. ולא ״לעזור״ לאף אחד במכוון.

מה שכן יש לי להביא למרחב זו עוצמה אינסופית. מרעידה ועדינה כאחד.
שירה שמעוררת נשמה שנרדמה ושכחה את עוצמתה. את שורשיה, גבעותיה או נתיב חייה. או כזו שזוכרת ומבקשת לרחוץ במי אהבתה.

זה אומץ ואמון שלא הרבה אני נתקלת בכמוהו.
זו הסכמה להיות איך שאני באותו רגע. בתקווה בלי להתנצל או לרצות אף אחד.
זה סיפורי מסע מעוררי השראה. מהחיים בכלל. ומשנתיים של מסעות בלי בית (לא קבוע ולא סאבלטים) בלי רכב, ועם ידיעה שאני מודרכת ועושה אהבה עם העולם .
כל אלה, הם כנראה רק עטיפה לשיטה אנרגטית חדשה שנולדת. כהרגלי אדע בזמן אמת.
ועוד הרבה חוכמה וכלים מהדרך.
שמרוב שנראים לי מובנים מאיליהם, כי הם חלק בלתי נפרד ממני,
לפעמים אני שוכחת שלא לרבים יש כאלה בדיוק. ושחלקם לחלוטין חד פעמיים וייחודיים.

באמת ובתמים תודה לחיים על בעיטה חסרת רחמים בתחת  שהזכירו לי להזיז עניינים. אני רוצה לחזור ליצור מרחבים בקרוב.
ואין לי ספק שאצטרך הרבה עזרה מהחברים ומהקהילה שסביבי.
כי מה שבטוח, זה שמזמן התייאשתי מלנסות לעשות דברים לבד.

אלוהים קח אותי הבייתה. אלוהימה הראי לי את האדמה. אני רואה. עושה. ומוכנה.
פרטים נוספים (אינשאללה) בקרוב.

אלוהים תן בי כוחות אינסופיים, לעבור את השער הזה בנוכחות אמיצה ועוצמתית.
תן דרכי. דבר דרכי. צור דרכי.
אני השקט. אני האהבה.
אני מוגנת ושמורה. אני בטוחה.
אני הריפוי. אני ההשראה. אני כל יכולה כי את-ה איתי.

אני רואה את דרכי בבהירות כי אתה הולך בי.
הלוואי שתמיד ארגיש את עוצמתך פועלת דרכי ואסמוך. ואתמסר אפילו למטרות שבחיים לא דמיינתי שאני יכולה להגשים.

כל קושי שבי. כל כאב. כל אתגר. כל זרות ניתוק ניכור נטישה חרדה חוסר אמון … קח ממני. אני יחידה שפועלת באמון מוחלט ביחד.
נפתחת לקבל את כל המשאבים שאתה שולח לי. נפתחת לקבל אהבה ועזרה מחבריי המדהימים.
תודה שיש לי כל כך הרבה. אני לשירותך בעוצמה.