קטגוריה: פשרה לעומת בחירה – לחיות בשפע כמלכה

תודה ללב שלי שתמיד מוצא דרך להרחיק אותי מכל מה שאינו אמיתי לי. כל מה שמונע ממני להיות בקרבה אמיתית לעצמי, ולמי שאיתי בו זמנית.
ותודה שלא משנה אילו הרים, גבהות ופיתויים הציעו לי בחיים. ואילו הזדמנויות מרהיבות נשלחו אלי בדרכי. תמיד נשמתי עמוק ובדקתי – עד כמה אני יכולה להיות קרובה לעצמי ולמי שאיתי, כשאני אומרת “כן” לאותה בחירה.

ותודה ללב שלרגע לא ויתרתי על עצמי. גם כשטעיתי. גם כשזה היה כל כך מפתה. וגם כשידעתי שמהצד השני יש גדת נהר מרהיבה, נשארתי במקומי.

כי עכשיו… בזכות אותה נשימה ארוכת שנים. גם הדברים הכי משמעותיים וגדולים שמגיעים אלי כהזדמנות, מאפשרים לאהבה ולעונג לזרום דרכי.

מאפשרים לי להירגע אל תוך תכנית חיים מלכותית. להיות רגישה לעצמי ולמי שאיתי בו זמנית. ולחיות ב ד י ו ק כמו שהלב שלי ביקש מלכתחילה. קרובה ואוהבת. באינטימיות אמיתית. השראה בדרכי לעצמי ולמי שסביבי.

כל כך הרבה אומרים לנו לקפוץ על הזדמנויות ברגע שהן מופיעות. “להכות בברזל בעודו חם”. וזה אכן נכון… אני רק רוצה להזכיר לנו, בו זמנית, להקשיב ללחישות. התכנית האלוהית האמיתית לא צועקת. היא שולחת אלינו אותות עדינים. פולסים מענגים של תשוקה. מדברת אלינו בעדינות ובאהבה. מאפשרת לנו, תוך כדי, לחיות בחיבור רגשי. עם גבולות יציבים וברורים, ויחד עם זאת, בהתרחבות תמידית לצעד המרגש הבא.

שם נשמעת הקריאה האמיתית של הנשמה.
לרוב התנועה האמיתית שלה היא מלהיבה. מסקרנת. מרגשת אותנו כמו ילד או ילדה, שהרגע קיבלו צעצוע חדש. או פגשו חבר או חברה שיש איתם חיבור נפלא.

אז מה אם כבר לא היה לך לאן להגיע ומה להשיג..
ואם לא היית צריך להגשים דבר, כי הכל היה פשוט מתגשם דרכך.
ומה אם היית יכולה לחיות כבר עכשיו, כמו שאת באמת באמת רוצה….
מה היית עושה?
איך היה נראה היום יום שלך?
ממה היית נהנה ברגעים הכי פשוטים?

אלו החיים. רגעים יקרי ערך שלא יחזרו.
כל רגע של נשימה הוא אהבה.

מותר לנו לחיות את החיים בקצב שנעים לנו. לעבוד כמות שעות שפויה.
להדהד תדר שמרחיב את ליבנו. לשמוח. לרקוד. לשיר ולהיות בטבע. לעשות אהבה וליהנות.
ומותר לאפשר ליצירה לנבוע דרכנו בזרימה. כל מה שהיא צריכה זו הזמנה כנה וישירה, והחזון הזה נברא.

הרגעים בהם החיים משתוללים, רוקדים, ויוצרים בי וסביבי פסיפס צבעוני של הזדמנויות, אנשים וחוויות, שחלמתי וביקשתי לאורך שנים..
פעם חשבתי שהגשמת חלומות זה בהכרח משהו בומבסטי, שברגע אחד משנה חיים. דרמה מטלטלת שהופכת את הקערה על פיה. בפועל, ככל שעוברות השנים, אני מבינה שהגשמת חלומות זו דרך חיים. כי החיים עכשיו הם *ה*חלום. לא משהו רחוק שמתישהו יתגשם.

לכל השראה ובחירה יש את הזמן שלה להתקיים. והיופי הוא שבכל רגע אנחנו מתרחבים לעוד. וכך מה שפעם היה דמיון רחוק, יכול פתאום להיות חלק יומיומי, אינטגרלי ופשוט. חלק טבעי מהחיים, שכבר לא עושים ממנו עניין גדול. רק מתרגשים ומודים על כל רגע ורגע.

בכל פעם שאני מזהה את הקסמים האלה שבחיי, אני מודה. ובכך אומרת לבריאה שהכלתי את החלק הזה של התכנית. ועכשיו מוכנה לדבר הנפלא הבא. ואז מרפה אל תוך תנועה טבעית, ששומעת את רחשי ליבי. ומעצמה כבר מגשימה את הדבר הזה בעבורי.

תודה שזכיתי להיוולד בחיים האלה אלה בגוף אישה. ושאני זוכרת להוות כך את המציאות היומיומית הכי פשוטה.
דש ואהבה מנהר הירדן

“תעשי רשימת מפורטת. ותזמני ב ד י ו ק את מה שאת רוצה. תדייקי בפרטים הקטנים. תהיי הכי ברורה לעצמך וזה יגיע…” לאחרונה שמעתי הרבה משפטים מהסוג הזה. ובתור מאסטרית של “זימונים”, ממש בא לי להגיב..: כ ל מה שקיבלתי וחוויתי בשלושת השנים האחרונות, לא היה נכנס ל”רשימת הזימונים” שלי, גם לא בדמיון הכי פרוע, כי לא ידעתי שזה קיים !! כי זה מדהים יותר ממה שיכולתי לזמן או לבקש ! אז *לא* צריך לעשות רשימות! מה שמגיע אלינו מגיב ל א נ ר ג י ה שלנו. לא למה שהראש שלנו ממציא. אלוהימ-ה הרבה יותר יצירתי-ת מהראש החושב שלנו. בואו ניתן לו-ה הזדמנות להפתיע.

אז איך זה קרה שחייתי בדיוק את מה שביקשתי, מבלי שידעתי לבקש? כי “ביקשתי” את זה עם כל כוחי. עם ההוויה שלי. עם התשוקה שלי. עם השאיפה שלי להתמסר כמה שיותר למדהים שיש פה כבר כרגע. כי הייתי בפליאה. בהודיה. בהתרגשות והתלהבות כמו ילדה מפגרת מכל דבר קטן שקרה. כי הלכתי עם ה א נ ר ג י ה שלי. לא בחרתי מהראש. וגם כשניסיתי את זה, זה ל א ה ל ך. בחורף האחרון קיבלתי אחד לאחד *כל* מה שביקשתי, פרטי פרטים, וזה הגיע עם האנרגיה “הלא נכונה”. עם קושי. עם מאמץ. עם מאבק. בדיוק כמו שהרגשתי כשביקשתי את רוב הדברים שהגיעו.

הגוף הרגשי, הפיזי והאנרגטי שלנו “מייצרים מציאות” בכל רגע. נכון שכולם חלקיקים מהתודעה שאנחנו. רק שהשכל החושב, א י נ ו יודע לאן התכנית הגבוהה שלנו לוקחת אותנו. התאים בגוף כן יודעים. האינטואיציה וההרגשה הטובה יודעת. התחושה של ה”לא” וה”כן” הבריאים שלנו מרגישה את זה. כשאנחנו באחדות עם הנשמה שלנו והצינור פתוח, “אין זמן” להתעסק בלבקש. מה שנכון ונועד לנו *כבר כאן*. ה”עבודה” שלנו היא לעלות על גל האנרגיה של מה שאנחנו רוצים, ולחיות את ההרגשה הזאת בכל רגע.

אז למה לכל הרוחות אנחנו מזמנים ומנסים להקשות על המציאות, ולנהל לעצמנו את העולם?
הרי ברור שהרבה מהזימונים הכתובים שלנו יתגשמו. וברור שהרבה מהם הכי לא רלוונטיים לנו ולא יקרו בחיים, כי המצאנו אותם מאיזה חוסר אשלייתי שלא קיים. אז איך “מייצרים” וחיים את מה שאנחנו רוצים יום יום שעה שעה? מהדהדים את התדר שלו בזמן הווה. חווים את ההרגשה של “יש לי את זה” כבר כרגע. גם אם בפועל “זה” איננו. מה תכלס איכפת לך אם יש או אין לך משהו, אם ההרגשה הטובה שלו כבר איתך?? (מזל טוב! הגעת ליעד  )

ואם כבר… אז בשביל מה כל ה”רשימות”? למה להגביל את האפשרויות למשהו שאולי בכלל לא נועד להתקיים?

הרי לא בהכרח נראה את הדבר ה*באמת* מדהים הבא אלינו לטובה, אם לא כתבנו אותו בWish List לפני שלוש שנים או שעות. בעוד המוח שלנו זוכר ומחפש אותו בקדחנות. “יודע” לאן הוא מכוון. בשביל יש פאקינג פרחים יפים. מאחוריו גן נסתר. ו…אופס. כמעט פספסת את נסיכת חלומותיך שישבה על ספסל וחיכתה לך, בזמן שחיפשת להיכנס בדלת צהובה.

עכשיו אני רגע מסייגת את עצמי: לפעמים, כשאנחנו בוחרים מתוך ידיעה אמיתית, עמוקה, חוויתית, אז יכול להיות דווקא מאוד תומך ותורם לפרט בקשות. בעוד לרוב, יש עוד כל כך הרבה יותר מדהים ממה שכבר חווינו !

אז בואו נשחרר קצת את רשימת ה”אני יודע/ת בדיוק איך אני רוצה שהמציאות שלי תיראה”. ונתחיל לסמוך על זרימת האנרגיה בגוף. על אורגזמת החיים שנכבית או נפתחת בעוצמה. על האפשרויות שנראות לנו לא הגיוניות, אבל ה”ווואוווו!!!” שם ברור ומושך. ה”וואו” הזה בהחלט יודע. מי שלפעמים קטני אמונה, אלה אנחנו. אז יאללה. סוף אוגוסט. חם בחוץ.
אפשר, רצוי ומומלץ לקפוץ למים קרירים ולאפשר לחיים להפתיע.
והכי חשוב – שהלב שלנו מתרחב ונהנה מהדרך 

לסיכום – להתמקד ב”איך אני רוצה להרגיש?” לחוש את זה בגוף ולהרגיש את ההרגשה הזאת *ברגע ההווה*. זה ייצר לכם וואחד אחלה “מציאות” שבעולם  באהבה

מהרגע שחזרתי לעשיה רציפה בתחילת השנה הנוכחית, מצאתי את עצמי במעגל בושה מאוד גדול. מצד אחד, סיטואצית החיים שלי הייתה מאוד אחרת מכל מה שהייתי רגילה לו. פעם היה לי בית קבוע, עם קירות ש”יגנו” עלי מבחוץ. עם אפשרות להתפרק, להתרסק ולקום מתי שרק בא לי. ופתאום אני המון בתנועה. עוברת מבית לבית, ונהנית מזה מאוד בסך הכל. ויחד עם זאת, זה מביא איתו המון אתגרים ייחודיים. הרגשתי שכל מה שחוויתי בעבר כתנועה יצירתית בהירה, נקטע בי. פתאום התשוקה, שהניעה אותי בעבר באופן כל כך טבעי, הפגישה אותי עם פחדים קיומיים בסיסיים עמוקים.

בעיניי רוחי, ראיתי את עצמי במסע הזה בלי בית קבוע, עם עסק יציב שפועל למען “מטרה אחת”, שמשותפת לי ולאנשים שנמצאים סביבי. בעוד הלב שלי פתאום התחיל לקרוא לי לאירופה. היה ברור לי שאני רוצה שינוי סביבתי, קהילתי ואנושי, ויחד עם זאת, לבטוח בקול הזה היה לי מאוד קשה באותו רגע.

כי במקום כלשהו בתוכי ברחתי מ”יציבות יצירתית”. והרגשתי איך מסע כזה יכול מצד אחד לאוורר אותי מכל המוכר והידוע בארץ. ובו זמנית, להשתיק אותי לחלוטין לכמה שנים.
לא נסעתי. במקום זה, לאט לאט התחלתי לפרוץ את המגבלות ששמתי על ה”לא” ועל ה”כן” שלי מתוך שליטה. ולהתבונן טוב טוב מאיזה מקום אני עושה בחירות.

נדהמתי לגלות על כמה “הריסות ישנות” שלי ושל אהובי לשעבר, שבהשראתו יצאתי למסע הזה מלכתחילה, ניסיתי לפתוח ולבנות את אותו חזון. להגשים משהו חדש, שמראש נוצר על יסודות רעועים, הרגיש לי לא סתם כמו פחד מוות. וכך הבנתי כמה השינויים שנדרשים כאן, הם לא טיסה קצרה, או “להניע עסק יצירתי”. אלא התבוננות באותה בושה שעלתה בי בחמלה. להבין מה בעצם אני כל כך מחזיקה. וממה אני נמנעת באותה עשיה.

מתוך ההתבוננות הזאת, נוצרת בתוכי בימים אלו עשיה אמיתית יותר. לא זאת ש”תכננתי” מראש, למרות שלמראית עין הכי קל לצאת החוצה דווקא איתה. אלא זאת שבראש אני עדיין לא יודעת איך היא תיראה. בעוד שבלב היא נחה בתוכי, שלמה וברורה. ועוד דבר אחד ברור לי…

אי אפשר. אי אפשר לנסות לתכנן אותה. אי אפשר לדעת אותה “בראש”. אי אפשר כי זה כמו *לנסות לתכנן אורגזמה*. יש בערך מיליון סוגים שונים שלה. כאלה שעולות עולות עולות.. ואז ב”בום” אחד מתפרקות. כאלה שמתרחבות כמו גלים רכים, עדינים ונעימים שנמשכים שעות על גבי שעות (שנים? 🙂 ). רועמות ושקטות. חוויות שמעוררות עונג אקסטטי או כאב עמוק. כל אורגזמה שונה בתכלית מקודמתה. ואי אפשר. אי אפשר לצפות, לתכנן או להסביר אותה. וגם לא לתפוס אותה בשכל. הם הרי מדברים בשפה שונה.

מה שכן אפשר, חשוב ומשמעותי, זה ליצור עבורה את התנאים המתאימים. החיצוניים שביניהם כל הזמן משתנים – פעם זה יכול להיות בית עטוף ומוגן. בפעם אחרת טיול שלוח רסן ועוצמה  הפנימיים לעומת זאת, תמיד מבקשים ממני חיבור. תשוקה ואהבה. הקשבה עמוקה. נוכחות של קרבה, ביטחון ואמון. תקשורת פתוחה. כל אלה מייצרים תנאים מיטיבים לשחרור שליטה.

תמיד ידעתי שכך אני מקבלת מהחיים, פועלת ונותנת באופן המיטיב ביותר עבורי. וכך, אני יוצאת עכשיו לחקירה, במטרה לאפשר את התנאים האוהבים ביותר עבורי לרגע הזה. ליצור “מרחב מוגן”, במינימום “התערבות חיצונית” בדמות של שליטה שכלית, רעיונות או אג’נדות. על מנת לאפשר לפרק החדש בחיי, לבוא לידי ביטוי ברכות ובעוצמה. בין אם זה בדרכים ותוך כדי תנועה. לבין אם בבית מושלם לנוח בו, לתקופה קצרה או ארוכה.

מה שבטוח.. הבושה הולכת וקטנה רק מעצם ההכרה בצרכים העמוקים והאמיתיים שלי. החיבור ביני לבין עצמי הופך להיות קרוב מאי פעם. וחווית החיים הולכת ונהית יותר ויותר מלאה ושלמה. הרבה בזכות היכרות אמיתית ומעמיקה. לצד תשוקה, רעיונות, ודרכים חדשות לפעולה שמתגלים תוך כדי הדרך.

חיכיתי לרגע הזה כל החיים. להרגיש כל כך קרובה אלי. להרגיש שלא משנה מה קורה בחיי. כמה “הצלחות” או “כישלונות”. פחדים, כאבים או שמחות אני חווה, אהיה כל כך במקום שלי. כל כך בבית בלי קשר לאיפה אני נמצאת פיזית. לעולם לא אשכח את היום שבו ישבנו אני ואהובי דאז, באוהל שהקמנו באמצע חורשה קסומה בשולי פרדס חנה.

והרגשתי כל כך רחוקה ממנו וממני כי לא היה לי אותי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, אבל נדמה שעבר נצח. אני מתחילה להרגיש שאולי את המילים האלה, על מה שבאמת עברתי מאז ועד היום, אשמור בתוכי עד שאעמוד מול קהל חי. או אשב מול קבוצה של אנשים שמקשיבים עם הלב.

ברגע זה זולגות דמעות מעיניי. כי רחוקה הייתי, ונדמה שרחוקה נשארתי מאותו חלק בי שמרגיש כל כך בטוח לחשוף את הלב שלי מול אנשים שאולי הרגע הכרתי. בזמן אמת. בלי מסננת. בלי מגננות. בלי ליטושים.
ולא כמישהי שבאה עם “תפקיד”. אלא כיוצרת. כזמרת. כמנהיגה ומובילה מעצם היותי. כזו שלא מבטיחה כלום, מלבד להביא אותי בכל רגע, כמו שאני.

עמוק בפנים אני חולמת על הרגע הזה, לא כי אני באמת צריכה את הבמה. ולא כי יש בי “תחושת שליחות” מיוחדת להגיד את מה שיש לי להגיד. אלא מרצון עמוק להתקרב לבני אדם. בלי הקליפות שהיו לי אז. באותו יום באוהל, שבו הרגשתי בודדה וחסרה אותי עד כדי כך.. מתגעגעת אלי כאילו לא הייתי. בזמן שאני יושבת שם מנותקת, לצד מי שהיה לצידי. ומרוב שאהבתי ורציתי אותו “לא משנה מה”, ביטלתי אותי.

באותה התקופה הגיעה הקריאה לשיר. גם את זה לא אשכח לעולם. את הקול הזה שלפתע דיבר בתוכי ואמר לי “תעברי לפרדס חנה ותתחילי להוביל מעגלי שירה”. וראיתי לנגד עיניי מעגלים מיוחדים, שלא קיימים עד עצם היום הזה בשום מקום. למרות שמאז הייתי במלא (!)
זה היה הכי מוזר והזוי למישהי כמוני, שמעולם עד אותו יום לא ממש התחברה למעגלי שירה.. ושרה רק שירת אוברטונים (אמנם עוצמתית ממש.. אבל בקטנה), פתאום לשמוע כזאת הזמנה.

כנראה שהייתה זו דרכה הקסומה של הבריאה לקרב אותי אל הלב שלי, ואל לבבות של אנשים. כי מילים נתקעות בגרון הרבה יותר מהר מצלילים ותדרים, בייחוד אם אין להן את אותה ההכוונה.

ומאז.. וואו מה שקרה. מעגלי שירה אמנם עדיין לא הובלתי. ולא בטוח שזה רלוונטי למי שאני היום. אבל וואווו כמה שהחזון הזה לקח אותי אליו בלי שליטה. כל מה שאני זוכרת, זה שלא התעסקתי ב”לעשות” “לכוון” “לרצות” או “לגרום לזה לקרות”. רק התמסרתי להנאה המזוקקת שלי בכל רגע. רק “עקבתי” אחרי חוט הזהב שהוביל אותי אל תדר התשוקה.

עם אותה קריאה מחוברת עזבתי את הבית במרכז, בידיעה ברורה שאני לא לוקחת בית משלי. יצאתי למסע, שאת רובו אכן העברתי באזור פרדס חנה. “מטיילת” ועובדת על עסק חדש. ובעיקר מצאתי את עצמי שרה. שלוש שנים כמעט בלי הפסקה. שירה אלוהית אורגזמית, שנפתחת בי דרך גל ענק של התמסרות לאהבה. פעימה של תדר שעובר דרכי. לוקח אותי אל האלה והאישה שאני. הכי חזק והכי מהר שאי פעם ידעתי מלבד במעשה אהבה. כמובן בלי “מדיסינות” או “עזרים” חיצוניים למינהם.

ולאחרונה הרגשתי שמשהו בגל הזה כבה. בין היתר, כי חלק בי כל כך “השתרש” אל תוך עשיה, שהתחילה להסתדר אל תוך מסגרות שיצרתי לה. ככל הנראה בלי שהייתי בשלה. ועכשיו בא לי לשחרר אותה שוב. לפתוח את המסגרות. ולאפשר לעצמי לנוע, לנוח ולעוף. בלי האכזבה הישנה. בלי שברון הלב שכיבה את השירה. בלי המגבלה ששמתי על האישה העוצמתית וחסרת השליטה שבי, שפשוט מוכנה.

זה קצת משוגע. אבל מה שתמיד עובד עבורי, זה לנוע מתוך *שמחה מעצם קיומה של האהבה*. ולשים לב בעיקר לדבר אחד – זרימת האנרגיה בגוף. האם היא מאותתת לי “כן” או “לא”. ובמקביל לבדוק האם אני מרגישה במקום שלי. קרובה אלי. אהובה? ומכאן ליצור תנועה חדשה ליצירה.
כך אני חווה ומרגישה את התכנית האלוהית פועמת בי. את האחדות חיה דרכי. ואת העוצמה האמיתית שלי מתבטאת דרך גבולות אמיצים, ששומרים עלי במקומי.

הלוואי שאזכה לחלוק את החוויה העוצמתית הזאת שעוברת בי, מתוך מקום כזה. ושכל מי שיהיה ותהיה לצידי, ירגישו מוגנים, עטופים ואהובים כמוני.