קטגוריה: עסקים ואינטימיות

לפני כמה ימים הייתי במאהל המחאה שקם במטרה להזיז את אסדות הגז. וחזרתי משם עם חשק עז לדבר. לדבר על הרשות לשים גבול. על רשת החמלה האנושית המתעוררת. ועל תודעת האחדות שמתרחשת אי שם בספירה עליונה, ועדיין כל כך נעדרת מרוב כדור הארץ. אני מקבלת שערי מעבר אנרגטיים חזקים בימים אלו, ופשוט בא לי להפעיל אותם אונליין בכולנו.

אמרתי לעצמי שהלוואי והיה לי טלפון מהיר שיכול להחזיק שידור לייב (הסבא הזקן הזה בקושי זז). ולמרות שהתכוונתי להזיז עניינים ולצלם סרטונים, משהו בי כבה. אני בתדר של אש. של עכשיו. של או הכל או כלום. של יאללה ודי. אין לי כבר אנרגיה לצלם ולערוך, ועד שמגיע מחר, או שבוע הבא, זה כבר דועך ולא רלוונטי לתחושתי.

הימים האלה מורידים אותי, ואת כולנו בעצם, לחשיכה הכי גדולה. לאורות יש דד ליין כשלא קולטים את התמונה השלמה. ויש בי כמיהה לפגוש ולפרוץ את אותה החשיכה. שלפעמים מרגישה כאילו העולם מתמוטט עמוק בפנים. ואז רגע אחד בחוץ … רעידת אדמה. שריפות. חוקים חשוכים. ובחירות שלוקחות אותנו אחורה בזמן.

המהות של הכל היא התעוררות. מתוך חמלה. מתוך ערות למאבק הפנימי שבתוכנו, שמשתקף בחוץ. העולם רועד רועד ומטלטל אותנו להעיר את עוצמתנו האמיצה. האמיתית. לא להחפיץ את האדמה. לא להסתיר את האור והעוצמה שלנו. ובהכרח להשמיע קול גדול!

כל קול של כל אחד ואחת מאיתנו, שבוער בפנים ולא נאמר, משתקף במגזרים או יחידים, שקולם לא נשמע כי הם שקופים!
כל כעס שבוער בבטן שלנו ולא מקבל במה, שורף שדות בדרום!
כל כאב לב גדול, שתקוע ומרעיל אותנו מבפנים, מאיים להרעיל את מי הים האהוב שלנו בקונדנסט!
כל מי שמחזיקה חזק חזק כשהיא רק רוצה לפרוץ קדימה, מעירה את האדמה הרועדת בצפון!

אנחנו כאן בלי גבול. ביחד בחשיכה הזאת. ביחד באהבה הזאת.
בואו נזכור לתת לעצמנו ואחד לשני מקום. ללמוד ולאהוב ולהיות.
בבקשה בואו נזכור בימים כאלה לראות אחד את השני בחמלה.
הכל נפיץ מדי וטעון. אפשר להתפוצץ ברגע על מישהו בזעם, רק כי הוא אולי טעה. אנחנו לא אשמים בשום דבר.
חלקנו פשוט ממש ישנים. שנת חורף עמוקה. אבל זה אמצע הקיץ.
בשם אלוהים, האדמה והשמים, בואו נמשיך לשאול ביחד,

מה עוד אפשרי עבורנו? וכמה טוב עוד יכול להיות לנו פה?
מה יאפשר לכל האור והחשיכה הזאת, לפרוץ מאיתנו בעוצמה גדולה של שינוי לטובה?
תודה שאנחנו מקשיבים ומהדהדים ביחד. בלי לחפש תשובה.
היא כבר מוצאת אותנו בריקוד החיים הבא אלינו לטובה.
רק אהבה 

בחיי עשיתי כמה קפיצות אמונה מאוד גדולות. כולן נבעו מתוך מחנק פנימי גדול ובקשה לחופש. כמובן שחופש אמיתי נמצא תמיד אך ורק בפנים, ועדיין.. כשהייתי שכירה, ביום יום סבלתי. מצאתי את עצמי כותבת ויוצרת בלילות. עד שקפצתי למים ופתחתי עסק. משנה לשנה של סיפוק עצום, ליווי עוצמתי של נשים וסדנאות מעוררות השפעה. אחרי חמש שנים הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. הייתי צריכה אותי. אינטימיות עם אנשים. וחיים יותר פשוטים. הקשבתי לעצמי.

בצעד נועז השכרתי את הדירה במרכז. את הדברים הכנסתי למחסן. מאז כמעט שנתיים וחצי אני חיה חיים שבחיים לא דמיינתי. בלי בית פיזי. בלי לשלם שכר דירה. עם המון תשוקה, יצירה וצילומים תוך כדי הדרך. בוידאו הזה, הראשון מתוך סדרה חדשה, אני חולקת את ההשראה שלי – לכל מי שמבקש לעשות שינוי. לחיות חופשי יותר. ולעסוק במה שהלב מבקש תוך כדי הדרך. תיהנו 

השנה האישית הנוכחית שלי, שנה 7, מוגדרת “שנת שמיטה”. היא מתאפיינת במנוחה והתכנסות פנימה, בחשבון נפש ובחישוב מסלול מחדש. לא שאני צריכה הזמנה מיוחדת, פשוט כי אישרתי לעצמי להיות מה שאני, ולעשות מה שאני רוצה. ויחד עם זאת, השנה גיליתי שאני לא *בדיוק* עושה כל מה שאני *באמת* רוצה. והמפתח טמון דווקא בריצוי במערכות היחסים, ולא באיזה עניין שקשור ב”עשיה”. השנה גייסתי “צוות” מפואר, שמטרתו המרכזית הייתה להזיז אותי מתכנית החיים הגבוהה והמופלאה שלי.

מסתבר שנורא מפחיד אותי להישאר “לבד בצמרת”. ודווקא הרגשתי וחוויתי ועוד איך את גובה הצמרות שלי. בשלב מסויים קלטתי שאני עוד רגע מאבדת כמה קשרים קרובים, רק כי אני עומדת להיות כל כך שונה ואחרת… עד שבסוף ויתרתי על רצוני האישי.

אז… מחר במפגש היזמות אצל Hadas Wiseman המופלאה שבו אני מתארחת, כמנחה, יוצרת, עושה קסמים ומשוגעת סדרתית 

אני מוותרת על שפיטה. ועל שמיטת התכניות הכי גדולות שלי.
על קהילות שהחזקתי בתודעה כ”לקוחות רלוונטיות” למרות שלא היו כאלה.
על מערכות יחסים מצמצמות, מקטינות ומשתיקות.
על פעילויות מיוחדות אך מיותרות ל”תפקידי” האמיתי – להיות מי שאני וליהנות.

אני מרפה לגמרי מכל מה שהיה נדמה לי כאמיתי למי שאני. והתגלה כבורות ומהמורות בדרך.
ולעומת זאת, מאמצת לליבי ולנשיותי את החיים הכי סקסיים, שובבים, מספקים ומשמחים. שיאפשרו ליזמות וליצירה שבי להיווצר דרכי,
בלי טיפת קושי או כובד. בלי אחריות מיותרת.
ובלי התעסקות באף אחד אחר.
גם אם נדמה לי שאם אנטוש אותו לבד, הוא ימות (הוא לא!)

עד כה.. כל דבר אחר התגלה כלא עובד לי. ומצחיק שהדפוס החמוד הזה בכלל הצליח לנהל אותי.. אני קוראת לו “לעזור לאחרים”, כמפתח לאשכרא לתת להם משהו שהם באמת באמת צריכים.

אחרי שנות ניסיון מרובות, אני יכולה להעיד שהתפקיד ה”חשוב” והיבש הזה לא מתלבש יפה על מידותיי. בסוף יוצא שאני לבושה בגדי מעצבים יוקרתיים, בארבע מידות גדולות ממני,
ונראית ומרגישה כמו מישהי שהעלו אותה על המוקד בשנת 2018.
רק שבמקום להישרף באש,
היא בכלל אמורה להלך על מסלול דוגמנות על עקבים לא נוחים.
ולהסתנוור מאור מצלמות, כשבכלל בא לה לשבת על חוף הים.

במה, לעומת זאת, אני ממש טובה?

בלהיות השראה. להביא למרחבים שאני יוצרת תדר עוצמתי ומטורף.
שאיך שאני נכנסת לחדר, כל מי ומה שנמצא במרחב משתנה. הדברים שהתקדמנו לכיוונם מתחילים להתגשם מעצמם.

כל זה, בעודי עדיין יושבת בעיניים פקוחות או עצומות ונחה את מנוחתי 
מה שנקרא, מלאכתם של נהנים נעשית בידי אחרים
(מי אמר “בריאה” ולא קיבל?  )

אז “יום יזמות” הוא מרחב יצירה חופשי ופתוח, כפי שהבנתי עד כה.
וכאורחת נאמנה, אני אומרת לכם מראש, שיש סיכוי שנמצא את עצמנו בסוף היום בחוף הים. איפה שהיוזמות הכי מהממות נולדות.

אז ** תביאו בבקשה בגד ים ** במידה הנכונה 

ובואו מחר למפגש יזמות בקיבוץ החותרים.

תודה ללב הרגע הזה הגיע ואפשר פשוט לנוח מבפנים.
וליהנות בזמן שהכל פשוט קיים וקורה מסביב.

במשך שנים עשיתי קפיצות קדימה ואחורה עם תהליך “היציאה שלי לאור”. יצאתי החוצה, הצצתי ככה קצת, שלא יראו. שלא באמת יידעו עלי הרבה. או שהבאתי פתאום עוצמה חזקה ו… בום. ברחתי והשתתקתי מיד אחרי. והנה זה כמעט קרה גם הפעם. לשמחתי, לצערי ולמזלי גם יחד  אני כבר למודת ניסיון. קלטתי בדיוק מה קורה. צפיתי את זה מבעוד מועד. ובעיצומו של התהליך המעצבן הזה, החלטתי ללמוד מה קורה שם בדיוק. וגם לתת דרך זה. לתת לכם ולכן.

וגם לעצמי – את הרשות סוף סוף לשחרר את הסיפור הזה ממני אחת ולתמיד. וגם להרגיש קצת פחות אשמה, שאני לא מלמדת ולא מטפלת בנשים בנושא הזה, למרות שהאגו הגדול שלי צורח שזה התפקיד שלי עכשיו. לא, זה לא  לא באמת. ה”תפקיד” היחיד שלי זה לעשות מה שמשמח אותי ופותח לי את הלב.

הצורה שבה התבטאה הבריחה (גם) הפעם, בעיצומו של פיק כזה של אנרגיה מאוד עוצמתית. של גל שבו הרגשתי בשיא הביטחון והדרייב לעשות, להדריך ולתת. זה לקפוץ לבקר חברה אחת ספציפית ומהממת. בידיעה שאצלה בבית, אני לרוב מסתנכרנת עם תנועה שהיא לא בדיוק שלי. וזזה מפעימת העשיה שלי. להתרווח אצלה ולהישאר חודש 

אמנם המסע איתה ואצלה היה משמעותי וחיובי מאוד. ויחד עם זאת, “הגל” התנפץ ונשבר. מצאתי את עצמי מוצפת בפחד. מלאה בבחירות מוזרות שלא קשורות אלי בכלל.

לשמחתי באמצע היה את ה- Sacred Journey שבו הרגשתי הכי בבית שיש. הכי בשקט שלי. הכי בסנכרון עם העוצמה הכי טבעית שלי.
יותר מכל השנה האחרונה אולי. והתחושה הזאת נחה בתוכי בעוצמה גם עכשיו.

בינתיים הספקתי בתקופה הזאת לצלם סדרת סרטונים חדשה, שסוף סוף מציפה את הנקודות הכי מאתגרות בתהליך יציאה לאור. כל מיני צללים שפוגשים ולא תמיד מדברים עליהם.
להקליט ארבעה תהליכי סאונד שמחברים פנימה, ומשחררים את האנרגיה התקועה הזאת מהרגש ומהגוף.

לצלם סדרת סרטונים שבה אני מספרת על המסע שעברתי בשנתיים וחצי האחרונות, ב”תקופת הנוודות”. ועוד כמה סרטונים שמסמלים סוף של תקופה והתחלה של פרק חדש בחזון חדש. שתומכים באנשים שבדיוק כמוני משחררים תפקידים. מסכמים תהליכים. משנים מסלול. וממתינים לדבר הבא.

בשבועות האחרונים בהם אעבד חלק מהנושאים האלה, אתם גם תיהנו מהשפע הזה יחד איתי.
* את כל התכנים האלה אשחרר בחינם * אפשר למצוא אותם בדף הפייסבוק ובערוץ הYouTube שלי
עכשיו אני מרשה לעצמי להרפות. לפחד. לא להיות ממוקדת. לא לדעת מה קורה. ולגמרי לאפשר לכל התדרים והאנרגיה הזאת להישטף ממני לחלוטין. תודה רבה שאתם איתי 

אי שם עמוק בפנים, במקום הכי הרמוני בתוכנו, אנחנו יודעים ומרגישים סולידאריות ואמון אמיתי. אהבה ללא תנאי לאחד לשניה ולשני. ותחושה שאנחנו יחד באותה הסירה שנקראת “חיים”. הכמיהה הכי אמיתית שלנו זה לחוות אהבה עמוקה. מעבר לנבדלות, לנפרדות ולחומות ההגנה ששמנו על ליבנו.
רק מה.. לרוב לא מדברים על *הצל הענק* שהכמיהה הזאת מייצרת.
תופעה שנקראת “כולנו אחד” שלפעמים משמעה “ביטלנו את *העצמי הייחודי* שלנו, מספיק כדי להרגיש שייכים לאיזה זרם אחיד ושקרי” או “התאחדנו” שווה ערך ל”שכחנו מי אנחנו באמת בתוך הזוגיות הזאת. אנחנו לחלוטין מעורבבים ותלותיים”.

ועל התופעה המעניינת ואף מסוכנת הזאת אני רוצה לדבר. בלב כבד, אני מודה, כי לפעמים כואב להסתכל לביטול עצמי עמוק בעיניים. אבל זה המצב. ברוב הקהילות שבהן עד היום שמעתי את המשפט “כולנו אחד”, הייתה זו אמירה ריקה וחסרת תוכן. שהתבססה בעומק על בדידות אמיתית וכואבת. כזו שמבקשת נחמה והשתייכות. בדידות מתוקה וטובה. שכל מה שאנחנו זקוקים לו כשהיא עולה בפנים, זה לחיבור ולחיבוק. *לפני הכל – עם עצמנו* עם ליבנו ונשמתנו. וכהמשך ישיר עם האחר.
כך נוצרת “אחדות” אמיתית לעומת אחידות.

באותה המידה, במערכת יחסים שאינה מאוזנת יש נטיה לחוות “אוטופיה” משותפת, על חשבון יצירת מרכז פנימי יציב. היכרות עם העצמי האישי. וטיפוח עולם ערכים מבוסס אמת עוצמתית.

אז איך עושים את זה, כשמשתייכים לדור שמורד נגד ניתוק וניכור שפעם היו ברירת המחדל בעולם? ועדיין נשארים ערים למלכות האישית, ולייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו?

איך נפגשים בקרבה אמיתית במערכת יחסים בלי להתערבב עד ערפול חושים? איך מרפים אל תוך נוכחות והשתייכות קהילתית, בלי לבטל את הבסיס האישי? ובעיקר, בלי לאכול לארוחת בוקר רעיונות “רוח’ניים” חסרי אדמה ואמת?

אני מודה שברמה הרגשית אין לי את רוב התשובות. הנושאים האלה מפגישים אותי עם עומקים של תשוקה וכאב. עם בקשה לקרבה אל מול מפגש עם זרות והתבודדות פנימית. עם התקרבות והדיפה אל מול אהבת האחר. עם פחד להיראות לצד בקשה לעבור דרכו, כי האהבה גדולה.

מה שכן ברור לי, כשמש ביום בהיר, זה שנדרשת כאן ב ח י ר ה.

*בחירה לחיות במלכות* גם אם בפנים מתגלה עכשיו שפחה או עבד.
בחירה להיות ב א ח ד ו ת אמיתית – שזה בכלל לא קשור לאף אחד אחר(!)
אלא לאיחוד בינך לבין עצמך. להגשמה פיזית של רצון הנשמה *שלך*. בחירה שמאז ומעולם הייתה שלך, הרבה לפני שהגעת לעולם הזה.
זו שנשמעת עמוק בליבך. במנגינתך ההרמונית הפנימית.
זו שאינה מתערבבת עם שאר המנגינות ועומדת כהרמוניה ייחודית בפני עצמה.

זו הזמנה אישית – ללכת בדרכך! להגיד את מה שיש לך להגיד בנוכחות ובעוצמה. לפעול במציאות כפי שהלב שלך מבקש. לחיות את החיים שהנדיבות האישית שלך מביאה אותך לחיות. לתת ולקבל. להעניק ולבקש. רק מתי, ממי ולמי שנכון לך.

נדמה אולי שזה ייצור זרות או ניתוק? אולי.. מול מי שלא התאמנו להם או להן מלכתחילה. לאחרים שכן, נהפוך להיות מגנט רב עוצמה והשראה אדירה.

האמת …? זאת אמנות. והאמנים האלה שיודעים, הם אנשים שקמים ואומרים “לא!” נחרץ לכל מה שהוא לא “זה”. לכל מה שאין שם את אותה אמת, שמהבהבת בצבע הממגנט אותם.

אלה האנשים שיש בהם רעיונות פורצי דרך. אנרגיות גבוהות. ויכולות מימוש וביצוע פנומנליות, כי הם מ ח ו י י ב י ם למי שהם באמת.
גם אם לרוב האחרים זה נשמע הזוי לחלוטין או מוזר.
הם יאזינו בתשומת לב למתנגדים, אם בכלל ישנם, ינידו ראש מצד לצד. ימשכו בכתפיים וימשיכו בכיוונם האמיתי בחיים.

כן, גם אם זה כואב. גם אם נדרש מהם לוותר על אנשים מסויימים שלא מסוגלים להתחבר. גם אם זה אומר להתפרש כשונים או מוזרים.

למה? כי אין להם שום ברירה אחרת. לרוב, בשלב זה או אחר, הם הולכים “על כל הקופה”. כי הנשמה שלהם לא מבינה את המילה “פשרה”.

ו”הם”…(אנחנו? אתם?) שחיים את רצונם בהתמסרות. מוכנים לעבור דרך כל אתגר. העיקר לנוח מבפנים בזמן שהם עושים את אותה בחירה, שהידיעה הפנימית שלהם אומרת עליה “זה זה!!” “לשם ללכת!”.
וזהו. מכאן והלאה הרעש בעולם כולו שותק. והם… חיים.

מתמסרת לתדר של הנחל. מתאחדת עם הצלילים הנסתרים, שרק הלב שומע עמוק בפנים. חשה את זרימת המים על הגוף. שוטפים את מה שמוכן להיגמר. למות. לפנות מקום לחדש.
מוסרת את מלוא הגוף והנפש לאהבת הטבע.

צופה בשפיריות חגות מעלי. רוקדות את תנועתן הקסומה. מעגלים מעגלים סובבות סביב גופי הרפוי.

יחידות בשלל צבעים מרהיבים. וזוגות-זוגות מחוברים. עפים יחד כאחד, עושים אהבה תוך כדי תנועה.
מתיישבות על חלקים שונים בגופי. מאחדות אותי איתי. שולחות קרניים של התחדשות לליבי. מחזירות אותי למהותי.

ליבי פועם רגעים של חסד. קסם ממלא את עולמי. מישירה מבט אל תוך עיניהן המופלאות, שרואות אותי הרבה מעבר למוכר לי בעצמי. מעגלים מעגלים של ריפוי נשלחים אלי. צורות גאומטריות של אור, עונג ואחדות.

בהודיה על הרגעים הגדולים של החיים. שמזכירים לי מי אני. הרבה מעבר למילים.

#פארק_הירדן_הבית_של_הלב_שלי