עירומה בלב ובנפש. עירומה מהסתרה. מהדחקה. מניתוק ומזרות. זה מה שאני צריכה כדי לעלות קומה. כדי להסתדר אל תוך ההוויה של מי שאני באמת.. ולתת שירות. וזה אומר להתחבר אליכם עוד ועוד.. להשיל מעלי את הנפרדות. זה אומר להסכים להזדקק ולקבל. גם כשזה הדבר שהכי קשה לי. זה אומר להיות פגיעה עד רמה שכבר אין לי על מה להגן. כי אי אפשר. זה לדעת שאני רצויה. ראויה. גם כשנדמה לי שהכי לא, כי כל הכאב של החיים שלי עולה בי.

זה להסכים להרגיש את אותו כאב ולהישאר ביחד. גם כשאני בעמדת הנהגה או הובלה. זה להסכים להרגיש מיותרת בבריאה. חסרת ערך לחלוטין. לא נאהבת. שאין לקיום שלי שום משמעות.
ולהוריד את הפחד מלדעת שמכאן אני מתחילה לנסוק אל הגבהים.

כי זה כבר לא האגו ששר מתוכי ומבקש תשומת לב. וזו לא השאיפה להרגיש בעלת ערך. משמעותית. מישהי. משהו..
שמנהל אותי. אלא אהבת הבורא-ת שמעלה אותי לדרגת אלוהות.

לא משנה כמה מתנות יש לי הוציא ממני החוצה.
לא משנה שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאני יושבת על מכרה זהב, ודוגרת עליו כאילו עוד רגע הוא יוכפל.
ולא משנה כמה כסף אני צריכה עכשיו. וכמה יופי יש במה שיש לי לתת.
אני פשוט לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לתת. אני לא מסוגלת לקרוא לכם לבוא.
ולקבל ממני ולתת לי כסף בתמורה, כדי שאמשיך עוד ועוד..

אני לא מסוגלת כי כל מה שאני רוצה זה להרגיש קרובה.
ולהרגיש רצויה וראויה. ואהובה.

ועד שלא נחשפתי עד הסוף.. ושמתי את הלב שלי במרכז הבמה.
ונתתי את מי שאני באמת.
אני לא מרגישה את כל הדברים האלה. גם כשאני יודעת שזו האמת לאמיתה. כי אני פשוט רואה כמה אני עטופה.

ובכנות.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אז החלטתי בינתיים לשיר. ולתת את זה כמו שזה עד שארגיש. עד שאדע. איך לתת גם את כל השאר.

והחלטתי בינתיים לכתוב. ולחשוף את הכאב העמוק הזה שבתוכי.
לשתף ולשיר. ולהוריד את מסך הפרוד והאשליה. בדרך הכי טבעית שנוגעת לי בלב כבר כמה שנים.
וזה בשבילי .. המון.
זה בשבילי לתת את אלוהים

אני מחזיקה בזה עם הידיים, עם הציפורניים, עם המרפקים והרגליים.. כבר הרבה מאוד זמן. וכעת מרגישה שהכוונות שהבעתי לאחרונה לקחו אותי עמוק פנימה. להתמסר לקריאה שלי. לצאת איתה לעולם, ולהיראות.

מצאתי את עצמי בוקר אחד מוקפת אנשים, שותפים מדהימים לדרך. מכמה כיוונים שונים שזימנתי וביקשתי. שמזמינים אותו להתרחב. שפותחים עבורי ויחד איתי הזדמנויות לעשיה. לשיתוף המהות שלי. להשמעת קול בוהק מתמיד על פני האדמה.

ואני מרגישה ומבינה שעכשיו יותר מאי פעם כל כך חשוב לי להיות בענווה. להיות בחיבור אמיתי למי שאני באמת.
והצרימות והזיופים שלי עדיין מפחידים אותי.
האגו שבי קופץ, ואני כמעט ולא סובלת אותו.
עד שאני מזהה כמה כאב יש בי על הדחקה והשתקה של שנים. שלי את עצמי במו ידיי.

ומביעה כוונה להיכנס בדלת הכי אינטימית ואוהבת, הכי יצירתית, מחוברת, משמחת ומספקת.. מבין שלל האפשרויות שמופיעות. ולהיות כמה זמן שאני רק צריכה בשקט. גם מאחורי הקלעים אם צריך.
להבין ולהרגיש מי אני דרך אהבה ואינטימיות אמיתית.
גם אם זה יהיה בשניים.
וגם אם זה יהיה מול מאות ואלפי אנשים.

לא איכפת לי.. רק אלוהים בבקשה תעשה שזה יהיה האור שלך ששר ומדבר דרך גרוני.
ואלוהימה.. בבקשה תני לי אדמה בטוחה ללכת עליה. כדי שאוכל להתמסר בחופשיות ובעוצמה, מתוך חיבור למי שאני באמת.

זו תהיה עבורי חירות אמיתית. ושער אמיתי לשפע. לתת את עצמי כפי שאני. ולקבל עוד ועוד.. ולהמשיך לתת.
תודה. וכך קורה.

חולקת להנאתך את אחת ההופעות המטריפות שראיתי מעל במה:

(* הפוסט נכתב במקור לנשים ומנוסח בלשון נקבה, אך רלוונטי גם לגברים)

ועכשיו אני רוצה לשאול אותך, איזה רגש עולה בך כשאת צופה בוידאו הזה?
האם את מתמלאת בהשראה?
האם מתעורר בך כעס או זעם?
אולי עולה בך פחד או ביקורת? קנאה?
או שאת פשוט רואה בה אישה חושנית, סקסית ומהפנטת?

אשתף שעבורי ההופעה הזאת היא אחת ממקורות ההשראה שמלווים אותי מאז שצפיתי בה לראשונה.
מעבר לקול המהפנט שלה,
היא פשוט מבטאת את הסקסיות שלה בלי חשבון. בטבעיות.
בחופש מוחלט. ושימי לב, כמה חום ואינטימיות היא יוצרת עם הקהל
…

אנחנו חיים בתרבות שבה מצד אחד ביטוי הפגנתי של מיניות מעורר הרבה ביקורת
(זונה, מזמינה וכו..).
ומצד שני מעודדת נשים להפגין מיניות כדרך לקבל חום ואהבה, ערך עצמי ותשומת לב.

במציאות נשים שמחוברות לנשיות ולמיניות שלהן מבפנים. בעוצמה, ומבטאות אותה החוצה
“בלי לדפוק חשבון” זוכות במקרים רבים לתגובות שיפוטיות.
כי זה לא מקובל שאישה תפגין כל כך הרבה עוצמה.
זה נתפס כמאיים על אנשים.
ומעורר בנו כבני אדם פחדים קיומיים הישרדותיים.

בעיניי בנקודה הזאת בדיוק נמצא הריפוי שלנו.
ביכולת להביע ולבטא בלי להתעסק באף אחד מבחוץ.
לבטא מה וכמה שמרגיש ונכון לנו.
אבל לא מתוך ניסיון להשיג באמצעות זה ערך או תשומת לב
(מה שבאמת יכול להביא הרבה פעמים לתגובות לא רצויות)
אלא מתוך נוכחות וחיבור פנימה.

הסקסיות והנשיות שלנו הם כוח גדול שיש בנו.
וזכותנו להביע ולבטא אותו כחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו באמת.
בלי פחד.
כי הביטחון נמצא עמוק בתוכנו כבר עכשיו.
וכשאנחנו מחוברות למקורות העוצמה הפנימיים שלנו,
אין סכנה בלהביע ולבטא את כל מי ומה שאנחנו בעולם ועל הבמה.

איך להרגיש את הביטחון שלך מבפנים כשאת מופיעה מול קהל ועל הבמה..?
על זה בדיוק אני יוצרת סדנה.
פרטים בהמשך. 

כנראה שעשיתי את הבחירה הכי משוגעת. הכי לא מקובלת בעולם הטיפולי-רוחני-מודע. כנראה שאני גם ממש “מתאבדת” על הבחירה הזאת.. בחרתי לאפשר לילדה הפנימית שלי להוביל. גם לפגועה. גם לזו חסרת האמון. לזו שאף פעם לא האמנתי בה. לזו שתמיד הובילה אותי לבורות. למקומות כואבים. ככה לפחות האמנתי. ואתם יודעים מה? זו הבחירה הכי חכמה וגאונית שעשיתי בחיים שלי.

כי הילדה הזאת בתוכי.. המקומות הכואבים האלה, הם הלב שלי. הם הרצון הילדי הכי טהור בפנים. ואין שם אשמה, כמו שתמיד חשבתי.
יש שם אמת. אמת מטלטלת. פשוטה.
מחרישת אוזניים ומזעיקת אורות וחסדים מהבריאה כולה.

אין שם באמת תחושה שאני לא רצויה או לא ראויה כמו שפעם חשבתי.
יש שם בקשה להקשבה עדינה ועמוקה.
וככל שאני מקשיבה.. אני מגלה בי כל כך הרבה קרבה לעצמי.
כל כך הרבה אהבה. כל כך הרבה אמון מלא בחיים ובעצמי.

שלא הייתי מגלה לעולם, אילולא הייתי מקשיבה לחלק הזה בי.
ומאפשרת לה-לי להוביל אותי.

כמעט כל מה ששמעתי כעצות חכמות. גם ממני וגם מאחרים,
ניסו לדלג על הילדה הזאת בתוכי.
כל הידע הכי גבוה, שדחף אותי לאנשהו.
שניסה לגרום לי לעזוב דפוסי התנהגות. לתת אמון.
ללכת מעבר לפחדים.

כמעט כולם פספסו אותי. את המקום הכי עמוק בפנים שממילא בוחר.
שממילא הולך לאנשהו בהליכה נחושה ובטוחה.
ואם הוא בדרך לתהום עמוקה עכשיו.
ממילא ידרשו כוחות אלוהיים כדי להניע אותי ממנו.

אז במקום להילחם בחרתי בי. ככה כמו שאני.
מפורקת. בלי לדעת לאן אני הולכת או מה אני עושה בכלל.
החלטתי להאמין שאני יודעת מה אני עושה.
שיש בי חוכמה אדירה ועמוקה. שבוחרת בי תמיד.

ולאט לאט מתוך האהבה הזאת,
נגלה בי המקום הכי טבעי. זה שבוחר בהכי טוב בעבורי.
זה שנמנע מללכת דוך אל תוך עוד תהום רגשית.
זה שבוחר במערכת היחסים הכי תואמת עבורי.
זה שבוחר לתת אמון באנשים.
זה שיודע .. שהיציאה שלי לאור העולם היא אהבה.
שאני מוגנת ובטוחה.

ומעל הכל.. המקום הזה בי, שהנחתי לו פשוט להיות..
בוחר בביטוי. בוחר ביצירה. בוחר בנתינה ובקבלה.
פשוט.. כי הנחתי את הנשק הכבד.
כי אף אחד בתוכי כבר לא נלחם בי.
ומתוך חוסר השלמות הזאת בתוך ים של שלמות.
אני רואה כמה אור עולה מתוכי. כמה פתאום אני הכי אני.
הכי פשוטה וברורה לעצמי.
והכי ביצירה שאי פעם הייתי.

כי לא צריך הרבה. באמת.
רק דף ועט. רק מרחב לבטא ולהביע בו את קולי.
רק אישור מלא ושלם..
להיות מי שאני.