כלום יותר טוב מכמעט

“כלום” יותר טוב לי מ”כמעט” בשנה האחרונה. אני נחרצת ללכת עם התשוקה המילולית, המינית והאקסטטית שלי בחיים. וכל מה שאינו מאפשר לי לחיות את התדר הזה, ולחוות אותו בכל הרמות ובכל המימדים, אני מוצאת את עצמי… לא נלהבת לגביו. לא רואה אותי ככלי. לא כאופציה. ולא כהדרכה.

ובמקביל, קולטת שזה בזבוז אנרגיה מהותי בשבילי, לעשות כל מה שנדמה היה לי שהייתי אמורה לממש בחיים האלה כמורה, כמרפאה וכמטפלת באותו כלי. כי באמת.. אני מרגישה מאוד חזק, שכל מה שבא לי זה להיות ולהוות את אותם כלים. בלי מילים מיוחדות. בלי להסביר. בלי לשייך. בלי לשנות אף אחד.. מלבד ** את החיים שלי. את איך ש*אני* עושה את הדברים **

וזה מעלה אצלי הרבה מאוד ביקורת לאחרונה… איך אני לא נותנת מתנה כל כך גדולה שיש לי להעניק?
איך אני שומרת לעצמי הרצאות מהפכניות? נמנעת מהוצאות כלכליות מיטיבות. ומהכנסות שיכלו להגיע בעקבות אינטימיות אמיתית, שנוצרת ביני לבין מטופלים ותלמידים שמגיעים. כנסים שעמדו על הפרק, אחרי שהגיעו כל הרעיונות.. ואני … שמטתי הכל.

כי רגע לפני “היציאה לאור”, פתאום קלטתי כמה מתנשא זה מהצד שלי, לראות את אותם האנשים שנמצאים מולי. ולדבר איתם משהו שאין באפשרותי להעביר להם באופן מילולי. ולנסות לדבר על שינויים שעשיתי בחיים… בזמן שהשתמשתי בתדר, שלפי “התכנית המקורית” הייתי אמורה להעביר קדימה כמורה, רק כי חייתי בתנאים מאוד ספציפיים. תנאים שרק מעטים מסוגלים להם.
לי לקח 16 שנים להגיע לנקודה הזאת ספציפית. ובכנות אני לא מתיימרת שזה יקרה לאף אחד ברבע שנה. ובטח לא באיזה טקס או אירוע מהפכני.

וכך פתאום הרגשתי איך כל התכניות שהיו לי מאבדות משמעות. ואני נכנסת לקיפאון. ל”דיכאון”. לאבל עמוק. כי לא, בשום צורה ובשום פנים ואופן *לא* נועדתי להשתייך בעולם הזה ליחידי סגולה שיכולים.
כי כואב לי לראות את החיים בפרוד ובנפרדות כאופציה. וקלטתי שאם אמשיך באותה הדרך, בתודעת “מורה” ש”יודעת יותר” זה מה שבסופו של דבר יקרה.

כן, לרוב האנשים לוקח זמן להבין את הכלים העצומים שיש בידיים שלי.
ולא, אין לי קריאה להיות “מטפלת” באותו כלי כמו שפעם חשבתי.

כי קלטתי כמה קטן הכלי האישי שלי, מלהחזיק מרחבים טיפוליים כל כך מטלטלים ומשני חיים, כשאני עצמי בעיצומה של תנועה אינסופית.
של יצירת חיים מיניים ויצירתיים לעצמי.
כשכל מה שבא לי, זה לעוף על מוסיקה, כתיבה ויצירה.
כשאין לי כלים להרגיש ולהקשיב כמו פעם לכל מי שיושב מולי.
כשאני רק עסוקה ביצירת חיים חדשים, בתדר אחר לחלוטין. הרבה יותר חופשי, חוויתי ויצירתי מאיפה שהייתי.

אז במקום לעמוד עכשיו מול קהל, ולספר על איזו תגלית. אני יושבת בבית של אימי, כותבת “פוסט פרידה” ובוכה. בידיעה ש…אולי הפחד היה חזק ממני. ואולי פשוט נפתחתי לתודעה שהרבה יותר מתאימה לי. בול כמו כפפה ליד. ושאין לי יותר צורך פנימי בחפירות אינסופיות.
או בעמידה מול קהילה כ”נושאת הדגל” של הדרך הזאת, כמו שפעם חשבתי. ואולי זה עוד יחזור בדיוק מהכיוון השני.
אבל בינתיים משהו אחר נוצר ונברא שאינו בשליטתי.

ובא לי לשחרר את האמונה שלא מגיע לי לחיות ככה.. בלי להיות “הכלי ל”. “פורצת דרך עוצמתית” אלא כמישהי שפשוט חיה את החגיגה של החיים. ומתי שירצו אותם חיים להחזיר אלי *את הכלי האמיתי* לידיים שלי. אולי אהיה מופתעת. שמחה ומאושרת על הזכות החדשה.
ואפתח את הידיים בהודיה, שהנה זה קרה. הרבה יותר מרגש, מעניין ומרתק ממה שדמיינתי. והאמת, שאני פתוחה לרעיון שזה יקרה מהר ממה שנדמה לי. שכבר מחר אתהפך ב-180 מעלות לכיוון השני.

בינתיים, אני מרפה מכל אחיזה. בכל מה שחשבתי שיהיה ובכל מה שהיה. ומתרווחת אל מימד המנוחה היצירתית שלי. שבה אני באהבה. באדמה. מאוחדת עם רצון הנשמה שלי. נושמת ומקשיבה ללחישה ששואלת.. “מהו הדבר הבא ?”

חיים חדשים – התחלה חדשה

תודה על יום הולדת של ניסים, שהתחיל עצוב והסתיים בפליאה אינסופית. דרך סדרת אירועים סטייל “מה הסיכויים ש…….?!” שהמחישו לי עד כמה אני עטופה ואהובה. ומספיק שרק מבקשת, ובוחרת בכך דרך פעולה קטנה .. הכל מתהפך בשניה, ועוד הרבה מעבר למדהים שיכולתי לדמיין.

מזה כמה ימים אני מתהלכת עם השאלה “מה הכוונות שלי לשנה החדשה?” ומגלה שמצד אחד, יש לי שאיפות גדולות ורחוקות וחזון ענק לחיים. ויחד עם זאת, ביום יום אני חיה בתוך חלום קטן ומתוק. חלום שמתגשם ומתממש סביבי מיום ליום, בלי שאני צריכה לעשות הרבה.
חלום שמשקף *המון* דברים ואיכויות משמעותיות שביקשתי להגשים לאורך החיים.

את כולם יחד, אני יכולה לזהות כרגע כ”תשתית והוויה לחיים שתמיד דמיינתי את עצמי חיה, ולא ידעתי לבקש במילים”. בהודיה שפתאום כל כך הרבה מהם מתקיימים בו זמנית!

במציאות של השנים האחרונות, הרבה נתתי לזרימה להוביל אותי מדבר לדבר, ממטרה למטרה. בלי “להחזיק” שום דבר מוגדר. בדיעבד, התמקדתי בהרגשה ולא בתוצאה. למדתי גבולות והקשבה עמוקה ורדיקאלית. זיקקתי את *המהות האנרגטית* שממנה אני בוחרת לחיות את החיים. והבנתי מה חשוב לי באמת, ומה יכול ללכת.

בו זמנית, במציאות הנעימה והמסקרנת הזאת לא היה מקום לחלום ולהגשים חלומות אחרים. אולי גדולים יותר. ואולי פשוט כאלה שמשקפים את השלב הבא – “מבנים” ברורים ומוגדרים 😊
מבנים שתומכים ביצירה מהותית, מספקת ומשמחת שמבקשת לקרות דרכי, כבר הרבה שנים. ואני.. רק עכשיו מבשילה לקלוט מה היא ב א מ ת רוצה ומבקשת.

תחילת השנה הזאת הייתה חד משמעית במסר שלה: נדרש ממני להקשיב לרצון האמיץ והמהותי שלי, ולמקד את האנרגיה היצירתית העצומה שלי לכיוון ולמטרה.
למה? כי כדי למקסם את הניסים שכבר קורים בחיי, בתודעה של המימד החמישי והשישי, אל הרמה הבאה, נדרשים מבנים יציבים.

מה זה אומר בפועל? שמציאות מרהיבה, מרתקת, משמחת וקסומה, הרבה מעבר לזו שאליה אני רגילה, מבקשת לקרות סביבי.
היא מפילה לסתות בקסם שלה 😆 מאפשרת ביטוי של עוצמה מאוד חזקה. ונדרשת מנוחה פנימית מוחלטת בתוכה, שמתאפשרת אך ורק בתנאים ספציפיים.

אז אני מאחלת לעצמי (וגם למי מביניכם שמדויק לו או לה 🐝 ! ) השנה, להזין את האנרגיה הרגשית והיצירתית ישירות מרמת הנשמה שלי. ומתוך הקשבה בלתי מתפשרת *להעיז הרבה יותר*.
לפעול ולעשות בניגוד למה שאני “מכירה, ו”חושבת על עצמי”, בהתאמה למי שאני באמת.
ותוך כדי לבקש ! קונקרטי, ברור ומוגדר יותר – מה *בדיוק* אני רוצה.

לבקש *לא רק* את האנרגיה וההרגשה המדהימה של הדברים שבא לי עליהם. נכון שהיא זו שהכי חשובה. וש*אותה* ביקשתי להרגיש עמוק בפנים, יותר מכל דבר אחר. אלא שהיא כבר נחה עמוק וברור בבטן ובלב שלי. והגיע הזמן להתרחב ממנה אל הרמה הבאה.

אז כאן ועכשיו אני מסכימה להיפרד מהרעיונות הישנים שלי, ולהיפתח לחדש. ליצור בהתאמה מדויקת למי שאני היום, מסגרות משמחות להגשמה של פרויקטים יצירתיים מלהיבים. כאלה שנבחרו מתוך שלל הזדמנויות פתוחות, למטרה שמרחיבה את ליבי. לאפשר לאגו שלי להישמע לאהבה, שמובילה את הקצב ואת אופן ההגשמה.

לאפשר לקירבה שבחיי להתרחב. לאינטימיות לתמוך, ולמלא בחום ובמגע את הקרקוע ביצירה החדשה. ולעצמי להלך את הרצון המתממש הזה בענווה, ויחד עם זאת במלוא העוצמה. בלי פשרה.

יוליה אור לב: רוצה לשנות את העולם? תהיי עונג – על המנהיגות הנשית החדשה. גם לגברים!

הודיה לשנה החדשה

תודה שאהבה זורמת בי השנה בכזאת עוצמה, שאין באפשרותי לסגור שוב את הלב, לא משנה מה אני חווה, מי נמצא סביבי או מה אני רואה.
תודה שאני מחוברת ללב העוצמה שלי, ליצירה ולמיניות חופשיה וחוויתית.
ומאפשרת לעצמי להלך כך, את החזון של הנשמה שלי. בלי בושה. בלי אשמה. ובלי חומות הגנה או הסתרה שמיותרות לי.

תודה רבה שאני נביעה של נתינה וקבלה. שאני אור ושפע לכל מי שנקרה בדרכי. תודה רבה שכל מה שהלב שלי מבקש, נמצא כבר לצידי ואיתי, בלי מאמץ, בלי מאבק בלי יוהרה. תודה רבה שאני נחה במקומי. מרגישה בבית באשר אני. תודה רבה שאני מוקפת במשפחת הנשמה הכי קרובה שלי. ומאירה כך למרחקים, למרחבים אינסופיים. תודה רבה שאני חולקת את ימיי, עם אהובי משורש נשמתי. ויוצרת בי את משפחתי.

נכתב בתוך נהר דמעות של שחרור והתרגשות. בהודיה על השפע הרחב שיש בעולמי.
תודה על כל מה שיש לי. ותודה על מי שאתם. כל מה שאני מאחלת לעצמי, מתרחב גם אליכם.
וכך קורה.
שנה נפלאה שתהיה לנו

 

כמה פעמים בחיים עזבת הכל והלכת אחרי קריאת ליבך?

חיכיתי לרגע הזה כל החיים. להרגיש כל כך קרובה אלי. להרגיש שלא משנה מה קורה בחיי. כמה “הצלחות” או “כישלונות”. פחדים, כאבים או שמחות אני חווה, אהיה כל כך במקום שלי. כל כך בבית בלי קשר לאיפה אני נמצאת פיזית. לעולם לא אשכח את היום שבו ישבנו אני ואהובי דאז, באוהל שהקמנו באמצע חורשה קסומה בשולי פרדס חנה.

והרגשתי כל כך רחוקה ממנו וממני כי לא היה לי אותי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, אבל נדמה שעבר נצח. אני מתחילה להרגיש שאולי את המילים האלה, על מה שבאמת עברתי מאז ועד היום, אשמור בתוכי עד שאעמוד מול קהל חי. או אשב מול קבוצה של אנשים שמקשיבים עם הלב.

ברגע זה זולגות דמעות מעיניי. כי רחוקה הייתי, ונדמה שרחוקה נשארתי מאותו חלק בי שמרגיש כל כך בטוח לחשוף את הלב שלי מול אנשים שאולי הרגע הכרתי. בזמן אמת. בלי מסננת. בלי מגננות. בלי ליטושים.
ולא כמישהי שבאה עם “תפקיד”. אלא כיוצרת. כזמרת. כמנהיגה ומובילה מעצם היותי. כזו שלא מבטיחה כלום, מלבד להביא אותי בכל רגע, כמו שאני.

עמוק בפנים אני חולמת על הרגע הזה, לא כי אני באמת צריכה את הבמה. ולא כי יש בי “תחושת שליחות” מיוחדת להגיד את מה שיש לי להגיד. אלא מרצון עמוק להתקרב לבני אדם. בלי הקליפות שהיו לי אז. באותו יום באוהל, שבו הרגשתי בודדה וחסרה אותי עד כדי כך.. מתגעגעת אלי כאילו לא הייתי. בזמן שאני יושבת שם מנותקת, לצד מי שהיה לצידי. ומרוב שאהבתי ורציתי אותו “לא משנה מה”, ביטלתי אותי.

באותה התקופה הגיעה הקריאה לשיר. גם את זה לא אשכח לעולם. את הקול הזה שלפתע דיבר בתוכי ואמר לי “תעברי לפרדס חנה ותתחילי להוביל מעגלי שירה”. וראיתי לנגד עיניי מעגלים מיוחדים, שלא קיימים עד עצם היום הזה בשום מקום. למרות שמאז הייתי במלא (!)
זה היה הכי מוזר והזוי למישהי כמוני, שמעולם עד אותו יום לא ממש התחברה למעגלי שירה.. ושרה רק שירת אוברטונים (אמנם עוצמתית ממש.. אבל בקטנה), פתאום לשמוע כזאת הזמנה.

כנראה שהייתה זו דרכה הקסומה של הבריאה לקרב אותי אל הלב שלי, ואל לבבות של אנשים. כי מילים נתקעות בגרון הרבה יותר מהר מצלילים ותדרים, בייחוד אם אין להן את אותה ההכוונה.

ומאז.. וואו מה שקרה. מעגלי שירה אמנם עדיין לא הובלתי. ולא בטוח שזה רלוונטי למי שאני היום. אבל וואווו כמה שהחזון הזה לקח אותי אליו בלי שליטה. כל מה שאני זוכרת, זה שלא התעסקתי ב”לעשות” “לכוון” “לרצות” או “לגרום לזה לקרות”. רק התמסרתי להנאה המזוקקת שלי בכל רגע. רק “עקבתי” אחרי חוט הזהב שהוביל אותי אל תדר התשוקה.

עם אותה קריאה מחוברת עזבתי את הבית במרכז, בידיעה ברורה שאני לא לוקחת בית משלי. יצאתי למסע, שאת רובו אכן העברתי באזור פרדס חנה. “מטיילת” ועובדת על עסק חדש. ובעיקר מצאתי את עצמי שרה. שלוש שנים כמעט בלי הפסקה. שירה אלוהית אורגזמית, שנפתחת בי דרך גל ענק של התמסרות לאהבה. פעימה של תדר שעובר דרכי. לוקח אותי אל האלה והאישה שאני. הכי חזק והכי מהר שאי פעם ידעתי מלבד במעשה אהבה. כמובן בלי “מדיסינות” או “עזרים” חיצוניים למינהם.

ולאחרונה הרגשתי שמשהו בגל הזה כבה. בין היתר, כי חלק בי כל כך “השתרש” אל תוך עשיה, שהתחילה להסתדר אל תוך מסגרות שיצרתי לה. ככל הנראה בלי שהייתי בשלה. ועכשיו בא לי לשחרר אותה שוב. לפתוח את המסגרות. ולאפשר לעצמי לנוע, לנוח ולעוף. בלי האכזבה הישנה. בלי שברון הלב שכיבה את השירה. בלי המגבלה ששמתי על האישה העוצמתית וחסרת השליטה שבי, שפשוט מוכנה.

זה קצת משוגע. אבל מה שתמיד עובד עבורי, זה לנוע מתוך *שמחה מעצם קיומה של האהבה*. ולשים לב בעיקר לדבר אחד – זרימת האנרגיה בגוף. האם היא מאותתת לי “כן” או “לא”. ובמקביל לבדוק האם אני מרגישה במקום שלי. קרובה אלי. אהובה? ומכאן ליצור תנועה חדשה ליצירה.
כך אני חווה ומרגישה את התכנית האלוהית פועמת בי. את האחדות חיה דרכי. ואת העוצמה האמיתית שלי מתבטאת דרך גבולות אמיצים, ששומרים עלי במקומי.

הלוואי שאזכה לחלוק את החוויה העוצמתית הזאת שעוברת בי, מתוך מקום כזה. ושכל מי שיהיה ותהיה לצידי, ירגישו מוגנים, עטופים ואהובים כמוני.

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” חלק שני

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” פוסט המשך
(לינק לחלק הראשון)

ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד.

ולכן כל דבר שגורם לי למפח נפש או לתחושה לא תומכת, באחריותי להתמיר או לשנות. הרבה לפני שאני עוסקת ב”תפקידים גרנדיוזיים” מחוץ לשדה האישי שלי. באותו אופן, ככל שאני מיטיבה עם חיים של אנשים אחרים, אני משגשגת ומרחבת לעוד אהבה ושפע בחיי.

* כולנו אחד זוהי לא קלישאה, אלא מציאות מעשית * ולכן חתמתי על חוזה נשמה לאהוב, להתענג וליהנות כמה שיותר בעולם הזה במציאות הפיזית. לסלוח לכל מה שלא תומך או לא תמך בי בעבר. ולהפוך את החיים שלי לגן עדן עלי אדמות. עד הפרט הכי קטן. ככה אני יוצרת עולם חדש ביקום כולו.

בחרתי להגיע לעולם הזה כדי לקחת חלק בתקופה הכי מרתקת, מלהיבה, ובו זמנית, בין המאתגרות שהיו על פני כדור הארץ. תקופת פרוק מבנים ישנים ויצירתם מחדש. בשפה חדשה. בדרך פעולה אחרת לגמרי מזו שהכרנו. ובתדר עוצמתי ומהיר ביותר.

אני מאסטרית בעבודה עם התדרים האלה. עם ניסיון של עשרות שנים בחיים האלה. וניסיון רב מימדי של עשרות אלפי גלגולים בגופים והוויות אחרות.
אני אוהבת “לשחק” עם הכוחות שלי, ולראות את המציאות זזה ומשתנה, לפעמים עוד לפני שסיימתי להניף אצבע. זה מדליק, מלהיב ומשמח אותי.

לעיתים קרובות אני מרגישה כמו ילדה שעפה על צעצועים. עד כדי כך אני אוהבת לראות קסמים משוגעים מתרחשים לנגד עיניי, במהירות ובקלות בלתי נתפסת. זה הופך את החיים שלי להרפתקאה, לחגיגה ולאהבה הרבה יותר רחבה ומסקרנת.

לפעמים שואלים אותי אם אני “מתקשרת” או “מטפלת”. האמת היא שאני כל כך באחדות בין עולם החומר והצורה, לעולם הרוח הכביכול אסטרלי וערטילאי. עד כי השאלות האלה מאבדות משמעות. *אני מחוברת לחלוטין* ומכאן.. “מה שאני עושה” (“מטפלת” “מתקשרת” יוצרת, יזמת, מנחה, מרצה, אשת עסקים, כותבת, שרה וכו) משתנה בכל תקופת חיים.

אני מחוייבת במאה אחוז לחוזים הנשמתיים שלי ופועלת לטובת הגשמתם, מהרגע שנולדתי לפני 36 שנים. למען כך, לפעמים אטלטל עולמות ואעורר פרובוקציות. וגם אגיד אמת חדה וחותכת “ישר לפנים”. לפעמים אלטף ואוהב.
אני מודה שתמיד הייתי פרפקציוניסטית ו”ביקורתית”. אלו הן גם “איכויות על” שלי ומתפקידי להאיר באמצעותן. וזה כי אני רואה מהמימדים הגבוהים את הבחירה המשותפת של הקולקטיב האנושי, וגם של כל פרט ופרט שמאפשר לי לראות. מעצם זה אני גם מחויבת באופן מלא לחמלה ולאהבה.

החופש שלי הוא עצום, ויחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה קטנה או מכווצת. האהבה שבי אינסופית, ויחד עם זאת, לפעמים קשה לי לאהוב, אפילו אותי, ולקבל אהבה מאחרים. השמחה שבי חוצה עולמות, ויחד עם זאת, לפעמים אני עצובה ומרגישה לבד. אני אנושית, פשוטה וקלילה כמו ילדה, ובו זמנית מורכבת, מתאגרת וחיה בעוצמה גדולה. אני מאושרת להיות פה. שמחה לחיות. ולהיות ערוץ לחיים העצומים שעוברים דרכי בכל רגע ורגע.

לקריאת החלק הראשון…:
נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש…
להמשך לחצו כאן