קטגוריה: כלים להפצת מסרים ותוכן

אני כל כך שמחה ומתרגשת על שיתופי הפעולה המדהימים שנרקמים ומתקיימים בחיים שלי מיום ליום. רוב חיי הרגשתי לבד, וחלמתי שיהיה לי שבט של אנשים סביבי, שיחד אנחנו מהווים את מי שאנחנו באמת. מבטאים את עוצמתנו האמיתית. חוגגים את השליחות שלנו יחד.
בימים אלו לא עובר יום, בלי לפחות שיחת טלפון אחת, עם אישה או גבר אמיתיים, עוצמתיים, מרתקים. כל אחד ואחת בדרכו ובדרכה.
לרוב זה גם מפגש פיזי. שיחה. חיבור לב. חיבוק. ושיתוף – בכלים שלנו. בחוכמה. בידע וביצירה שלנו.

אני מרגישה מיליונרית רק מההבנה של כמה משאבים הייתי צריכה להשקיע, כדי לקבל כל כך הרבה שפע חדשני, ייחודי ויצירתי, אילו הייתי יושבת כל היום בבית. מנסה לעשות דברים לבד. ובעיקר – אילו הייתי מנסה להתאים את עצמי למסגרות ישנות שכבר מזמן קיימות. במקום ליצור לעצמי מודל חיים ועסק, שמאפשרים לי לחיות מוקפת בכל השפע הזה בזמן אמת, על בסיס יומי.

בהודיה על כל אחד ואחת מכם ומכן. ומזמינה כעת ליצור דרכי את המסגרת החדשנית והמדויקת ביותר, שלשם שינוי, רק מרחיבה את היכולת שלי לעוף, לתת ולקבל. ולהביע את כל כולי – ביציבות. תוך כדי תנועה רב מימדית. ארצית ובינלאומית. פיזית ואנרגטית. שמרגישה ונחווית כמשחק אינסופי של החיים.

איזה עושר ואושר יש לנו מעצם היותנו, כשאנחנו חיים את החיים בהשתוקקות ובהתרגשות אינסופית.
מזמינה להמשיך ולהרחיב את רשת השפע, גם לאנשים שאולי מעולם לא דיברתי איתם. כאלה שמעולם לא דמיינתי שהחיבור בינינו יהיה מיידי, קוסמי, ומדויק להפליא. חיים – אתם מוזמנים להפתיע אותי לטובה    תודה !!!

כשאני לראשונה מפרסמת פוסט חדש, משהו בי לרוב מתרגש ורועד. מרגיש כאילו שמתי עוד פיסה ממני על הדף או על המקלדת, ושלחתי לעולם. פיסה מהלב שלי. מהחזון שלי. מהריפוי שלי. וכן, לפעמים גם מהיוהרה. מחוסר דיוק. מחוסר הקשבה לעצמי. או שיש בכלל תשוקה אחרת שהתחבאה מתחת לשורות, ולא נתתי לה במה. ולמדתי עם השנים לסלוח לה. לאותה ילדה כואבת שמחפשת תשומת לב דרך החוכמה. דרך הנתינה והידע שעובר דרכי.

ולמדתי גם להמשיך לחלוק את מי שאני, ואת מה שיש לי לתת, לא משנה מה. כי זה דחף של תשוקה. תחושה שאם לא אכתוב, אז סתם אשרוף המון אנרגיה שמבקשת במה. ולאט לאט פחות כותבת מהצורך ומהבקשה לאישור. ויותר מהבחירה לחלוק. לתת. להוות אותי כמו שאני. להביא את האהבה שבי. את הלב שלי.

אני מבינה שזו אהבת חיים כל כך גדולה. שלא משנה מה, אני כותבת. חייבת. שגם כשאין לי “פרנסה” ישירה מהנושא הזה.. אני לא ממשיכה לרוץ ומדלגת על הרגע הזה, שאני רוצה לחלוק ולשתף.

למדתי לאחרונה שלא משנה מה, אני אעשה את זה. כי עובדה שבשלושת השנים האחרונות, אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים ששיווקתי משהו. ועדיין.. לא הפסקתי לכתוב.

ויש לי במקום מסויים בתוכי רצון להפוך את זה “למקצוע” רשמי ומסודר יותר.
לקחת במה עם הנושא הזה. לחלוק את העושר ואת הידע שלי. כי יש בתוכי כלים נדירים, שרק עכשיו אחרי כל השנים האלה (בת 35. כותבת מגיל 6  ) אני מבינה שאני יודעת איך, ויכולה להעביר את זה הלאה.

ויחד עם זאת, הכל “ידע חי”. כי כמו שאני כותבת, אף אחד לא יודע לכתוב. וכמו שאת כותבת, רק את כותבת. ולכל אחד ואחת יש את החיבורים והערוצים המיוחדים שלו ושלה. אני מה זה לא מבינה איך בכלל אפשר ללוות תהליך יצירה כזה גבוה דרך “שטנץ”.

בעיקר.. מרגיש לי פתאום ממש חזק, שבא לי לחבר נשים לקול האוהב שבליבן, דרך תהליכי כתיבה וביטוי. ובעיקר לחלוק את הדרך שלי, שעברתי עם הטיפול שלי בטראומה, דרך ביטוי ויצירה מסוג מאוד מסויים.
שמחבר ומאחד בין ריפוי המיניות, לחיבור לקול, לתנועה ולכתיבה.
ויש לי שם עדיין נהרות של כאב, בעיקר כי בשנה האחרונה, הקול הזה שבי שתק יותר. פחות דיבר.

אני לא רואה בעצמי מלווה או מלמדת איך לפתור בעיות. איך לתקן תיקונים. אלא איך לכתוב אותנו כמו שאנחנו, מתוך החיבור לגבולות של הגוף הפיזי.
מתוך הפנים האמיתי שלנו. מתוך תחושה ולא מתוך החשיבה. מתוך יציאה לאור, ולא מתוך החשיכה.

מתוך האינטואיציה של הרגע. מתוך הפרא שקורה עכשיו. מתוך השחרור המיידי ולא מתוך מה שהיה אתמול. מתוך כל תא ותא. מתוך חיבור ישיר לעצמי הגבוה, שמדבר דרכי כרגע, בהפתעה גמורה יש לציין.
“אני עצמי” האגו, ההכרה החושבת, לא כותבת כלום. אף פעם לא כתבה.
אני צינור. מפעילה את זה בי בזמן אמת. ובעזרת הלב, כך יקרה גם לאחרות שיהיו במרחב.

מרוב שאני מופתעת מהפוסט הזה, שלא ידעתי שעומד להיכתב. ומכל הקולות הנלווים אליו – שלא מגיע לי שיבואו אלי ללמוד את זה כי [משהו] “עדיין לא”. שאני ריקה מתוכן. שאין לי. שאני לא מספיק. ושאני מתביישת באינטימיות כל כך קרובה.. אין לי ממש מושג איך לסגור את הפוסט הזה. אז רק אשאיר אותו פה רגע בלי סיום. רק התחלה עם סימן שאלה. ולא אדע. ואזרום. ואזרח. ועוד זמן מה נראה איך, מה, והאם זה בסוף קרה.

“מי אני? ומה אני *באמת* עושה בעולם הזה?” פוסט המשך
(לינק לחלק הראשון)

ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד.

ולכן כל דבר שגורם לי למפח נפש או לתחושה לא תומכת, באחריותי להתמיר או לשנות. הרבה לפני שאני עוסקת ב”תפקידים גרנדיוזיים” מחוץ לשדה האישי שלי. באותו אופן, ככל שאני מיטיבה עם חיים של אנשים אחרים, אני משגשגת ומרחבת לעוד אהבה ושפע בחיי.

* כולנו אחד זוהי לא קלישאה, אלא מציאות מעשית * ולכן חתמתי על חוזה נשמה לאהוב, להתענג וליהנות כמה שיותר בעולם הזה במציאות הפיזית. לסלוח לכל מה שלא תומך או לא תמך בי בעבר. ולהפוך את החיים שלי לגן עדן עלי אדמות. עד הפרט הכי קטן. ככה אני יוצרת עולם חדש ביקום כולו.

בחרתי להגיע לעולם הזה כדי לקחת חלק בתקופה הכי מרתקת, מלהיבה, ובו זמנית, בין המאתגרות שהיו על פני כדור הארץ. תקופת פרוק מבנים ישנים ויצירתם מחדש. בשפה חדשה. בדרך פעולה אחרת לגמרי מזו שהכרנו. ובתדר עוצמתי ומהיר ביותר.

אני מאסטרית בעבודה עם התדרים האלה. עם ניסיון של עשרות שנים בחיים האלה. וניסיון רב מימדי של עשרות אלפי גלגולים בגופים והוויות אחרות.
אני אוהבת “לשחק” עם הכוחות שלי, ולראות את המציאות זזה ומשתנה, לפעמים עוד לפני שסיימתי להניף אצבע. זה מדליק, מלהיב ומשמח אותי.

לעיתים קרובות אני מרגישה כמו ילדה שעפה על צעצועים. עד כדי כך אני אוהבת לראות קסמים משוגעים מתרחשים לנגד עיניי, במהירות ובקלות בלתי נתפסת. זה הופך את החיים שלי להרפתקאה, לחגיגה ולאהבה הרבה יותר רחבה ומסקרנת.

לפעמים שואלים אותי אם אני “מתקשרת” או “מטפלת”. האמת היא שאני כל כך באחדות בין עולם החומר והצורה, לעולם הרוח הכביכול אסטרלי וערטילאי. עד כי השאלות האלה מאבדות משמעות. *אני מחוברת לחלוטין* ומכאן.. “מה שאני עושה” (“מטפלת” “מתקשרת” יוצרת, יזמת, מנחה, מרצה, אשת עסקים, כותבת, שרה וכו) משתנה בכל תקופת חיים.

אני מחוייבת במאה אחוז לחוזים הנשמתיים שלי ופועלת לטובת הגשמתם, מהרגע שנולדתי לפני 36 שנים. למען כך, לפעמים אטלטל עולמות ואעורר פרובוקציות. וגם אגיד אמת חדה וחותכת “ישר לפנים”. לפעמים אלטף ואוהב.
אני מודה שתמיד הייתי פרפקציוניסטית ו”ביקורתית”. אלו הן גם “איכויות על” שלי ומתפקידי להאיר באמצעותן. וזה כי אני רואה מהמימדים הגבוהים את הבחירה המשותפת של הקולקטיב האנושי, וגם של כל פרט ופרט שמאפשר לי לראות. מעצם זה אני גם מחויבת באופן מלא לחמלה ולאהבה.

החופש שלי הוא עצום, ויחד עם זאת, לפעמים אני מרגישה קטנה או מכווצת. האהבה שבי אינסופית, ויחד עם זאת, לפעמים קשה לי לאהוב, אפילו אותי, ולקבל אהבה מאחרים. השמחה שבי חוצה עולמות, ויחד עם זאת, לפעמים אני עצובה ומרגישה לבד. אני אנושית, פשוטה וקלילה כמו ילדה, ובו זמנית מורכבת, מתאגרת וחיה בעוצמה גדולה. אני מאושרת להיות פה. שמחה לחיות. ולהיות ערוץ לחיים העצומים שעוברים דרכי בכל רגע ורגע.

לקריאת החלק הראשון…:
נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש…
להמשך לחצו כאן

כפי שאני רואה את זה, האחריות הכי גדולה שלנו, המנהיגים החדשים, היא לעשות לעצמנו טוב. לעצמנו?! כן, לעצמנו. זאת אומרת שאם את מובילה אנשים. או אתה מתעסק באחריות חברתית. או באיכות הסביבה. או אם אתה מנהל חברה מצליחה. או אם את מטפלת, בת זוג או אמא. האחריות *שלך* כלפי מי שהולך לצידך, היא קודם כל לעשות *לעצמך* טוב. אגואיסטי? ממש לא ! לחשוב על זה כאגואיסטי, זוהי תפיסה ישנה הנובעת מתודעת הנפרדות.

הלמידה הכי גבוהה המתרחשת במרחב משותף, היא למידה מעצם הנוכחות שלנו יחד בחדר. למידה הזורמת כ”ידע חי” דרך השדות האנרגטיים המהדהדים שלנו. וכך מי שמכירה את עצמה, ויודעת טוב מאוד מי היא. מספיק שתיכנס לחדר, ואנשים יזכרו בעצמם. במי שהם באמת.

או אם אתה מתעסק בבריאות והגוף שלך חטוב, בריא וחיוני. או נמצא בתהליך הבראה. אז מי שיפגוש אותך רוטט ככה, התאים שלו פתאום יתחילו לספר לו מה בריא לו לאכול ומה לא. באחריותו להקשיב.
ואז אם תרצה להוסיף לכך הסברים, תהליך תומך או כלים פרקטיים, זו תהיה *תוספת* לתהליך. לא המרכז שלו.

אם אתה מוביל מעצם היותך. ממוקד מטרה, ונוכח בתהליך הגשמת מטרות חייך החשובות לך.. מספיק שאדם יפגוש בך. ועוד רגע לפני שפצית את פיך, המוטיבציה שלו תעלה. והוא ירגיש פתאום את הבחירה שלו בהובלה מתעוררת בלי בושה.

ואם את עברת תהליך מודעות אמיתי ואמיץ. בחרת בעצמך. ואת אוהבת את עצמך ממש ועושה לעצמך טוב.. אז מי שלצידך ירטוט את אותה הוויה. ירצה להרגיש ככה גם ! ויתחיל לנוע לעבר אהבתו שלו. גם אם זו יושבת מתחת לשכבות הגנה. נוכחותך תהיה השראה עבורו לפגוש את אותה המגננה.

אם פעם למדנו “לטפל” או “לרפא” אחד את השני. או אחת את השניה. היום אנחנו נדרשים להיזכר בתכנית האלוהית, המצויה בDNA בתאי גופנו. יש בנו את הכוח. וכל מה שנותר לנו זה להדהד. להיפגש ולהפעיל את האהבה שמשילה מאיתנו חומות הגנה. מפעילה את התשוקה שלנו להנהגה. לבחירה המיטיבה ביותר עבורנו.

עונג ! זה מה שזה. גם אם יש בתוכנו עוד נהרות של כאב לפגוש. חשיכה אמיתית לפרוץ דרכה אל האורות הכי גבוהים של הווית הנשמה שלנו.
אלוהימה כמה עונג זה פשוט להיזכר. במה שכבר איתנו. אצלנו. ב ת ו כ נ ו !

ואל לנו להתבלבל ..
למנהיגים החדשים אין שום אחריות ספציפית וקונקרטית. אלא אם כן, זו ממש תכנית הנשמה שלהם, והיא גם במקרה “כתובה” בצורה ברורה. אחרת … כל מה שנותר לנו לעשות, זה את הבחירה המיטיבה ביותר עבורנו. ומשם כבר מתעוררת השפעה מיטיבה- קטנה או רחבה.
ומשם כבר מגשמות להן המטרות והיעדים שמתבהרים תוך כדי תנועה.

כשכל הזמן אנחנו בוטחים ובודקים – האם זה מה שטוב עבורי? הכי מלהיב אותי? מרחיב אותי? מרגיש לי כמו הבית של הלב שלי?
ואז הכל אמיתי יותר. גם אם יש אתגרים אנחנו צולחים אותם. לא מוותרים.

ושלא תטעו, אלו לא אנשים שבהכרח כבר הגשימו והשיגו. להיפך ! בהנהגה החדשה אנחנו יוצרים מרחבי ** למידה משותפת **. אי אפשר להיזכר בכל הפלא הקסם והנס הזה לבד.
בהנהגה החדשה מי ש ב א מ ת יש לו ביצים. או ביציות  אלו האנשים שילמדו את עצמם ואחרים, את מה שהם עדיין לא יודעים (!!). כן, הם יעשו את זה תוך כדי תנועה ביחד. יקשיבו לליבם, לגופם ולהדרכה שלהם. יגלו את הידע החדש. ויחפרו את התעלה, בזמן שלצידם הולכים ולומדים עוד אנשים.

כי בקצב המהיר של התדר החדש, מה שכבר נלמד הוא לעוס ** חברים, ידע ישן הוא ידע מת ** חופשי אפשר לעבור הלאה לדבר המעניין הבא !

אז לא, המנהיגים החדשים לא חייבים להיות Walk The Talk כאלה שכבר כבשו יעדים ומטרות, וחיים כל היום רגל על רגל, או מתעסקים במשהו אחר. הם Walk The Talk מעצם זה שהם עושים את הדרך. נופלים וקמים. משתפים. מנערים את אבק הדרכים וממשיכים קדימה. ואולי אלו שלומדים מהם, כבר אפילו הספיקו לעשות פי ארבע כסף מהם. פגשו את אהבת חייהם והתחתנו בזמן שה”מורה” שלהם עדיין רווק. או הקימו עסקים מצליחים, בזמן שה”מורה” נשאר לחקור נקודה מסויימת בנתיב, שבכלל לא הייתה רלוונטית לאותו אחד שעף מהר קדימה.

אנשים, בואו נתעורר ! כדור האור והאש הזה בידיינו האוהבות.
כלומר, אוהבות בהנחה שאנחנו אוהבים כלפי עצמנו. מי שיש לו פחד מלהוביל. מלהנהיג. אז יש ככל הנראה שיש לזה סיבה ממש טובה –

בדקו האם כשאני מובילה אותי, אני עושה את זה באהבה? באופן מיטיב?
או שאיפשהו עמוק בפנים, אני עדיין לא סומכת עלי ופוגעת בעצמי עם עוצמתי?

בואו נלמד להיות טובים לעצמנו. ומנקודת התחלה זו, ילכו לצידנו עוד ועוד אנשים. שגם הם וגם אנחנו, כל אחד בדרכם האישית מנהיגים.
שיהיה לנו המשך קיץ משמח ונעים 

נעים להכיר. אני יוליה אור לב, ובא לי פתאום לשתף קצת על מה שאני בפנים, ברמה הכי עמוקה. כבת אדם שהגיעה לעולם הזה, ולרוב מתקשה לספר לאנשים “מי אני ומה אני עושה?” במשפט או בפסקה. בעיקר כשבא לי לדבר את עיקר הדברים. תיכף תבינו שיש לזה סיבה ממש טובה.

לפני שהגעתי לעולם הזה, הבטחתי לעצמי מספר הבטחות משמעותיות.
ביניהן לחיות במאה אחוז חיבור, איזון ואחדות בין המימדים הארציים הגשמיים לבין הנשמתיים הרוחניים.
לחוות חווית חיים שמאפשרת שיתוף פעולה מלא בין הרך, העגול והמכיל (נקבי). לחד, הממוקד והפורץ קדימה בעוצמה (זכרי).

בחרתי שכל פעולה והגשמה שלי, יבואו לידי ביטוי מתוך ערוץ אנרגיה רב מימדי.
כזה שמאפשר מבט בלתי מתפשר על הרצון, המגיע מהמימדים הכי גבוהים. ואת התרגום המדויק שלו לשפה האנושית המוכרת.
גם אם בדרך צריך להמציא את כל השפה מחדש. ולהפוך את כדור הארץ מעגול לשטוח וחזרה.

פעולות שנובעות מחיבור כזה, הן ביטוי והתגשמות של אהבה מרחיבת לב, שמאירה כל תא ותא בגוף. עד לרמה של עונג אורגזמי מעצם הקיום והעשיה עצמה, בלי כל קשר לתוצאה.

הבטחתי לעצמי גם שהפעם אני עושה את זה יחד עם שותפים ליצירה. בחרתי להלך על כדור הארץ בהרגשה שמעולם לא הייתה לי פה לפני כן – הידיעה שאני שייכת.

מאז שנולדתי חקרתי את העולמות והנושאים האלה בארבע זירות שונות:
מערכות יחסים.
עולם השיווק והעסקים.
יצירה וביטוי חופשי אמנותי.
ומיניות.

מאז שזיהיתי מה בעצם אני עושה כאן בעולם, קלטתי שבלי קשר למסגרת הקונקרטית *אני מתעסקת בגאונות*.
זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות. וזה מה שאני ממש ממש טובה בו.
להלך גאונות רב מימדית מענגת בכדור הארץ, בכל עשיה, תנועה ונשימה.

אני יודעת לעשות את ה”כאילו בלתי אפשרי”. את מה שכמעט אף אחד אחר לא רואה.. אני מזהה גם ממרחק של מדינה אחרת אם צריך.
לרוב גם יודעת לפרק אותו לגורמים. להסביר ולהרכיב מחדש בצורה מיטיבה. ולהמחיש עד לפרטי הפרטים הכי קטנים, מסועפים וארציים.
בלי להזכיר ולו פרט מיותר אחד קטן.

ככל שיש פחות מילים מיותרות במרחב שלי, ככה אני יותר מאושרת, שמחה ומעונגת. ההשפעה האמיתית שלי בכל נושא שמולו אני מתפתחת, עוברת גם בלי מילים. בלי עשיה. בלי הסברים. רק מעצם היותי במרחב דברים ואנשים משתנים במגוון תחומים.

בחלקם אני “לא מבינה” שום דבר.
בחלקם התרומה שלי היא יצירתית, יזמית או עסקית – ייחודית.
בתחומים אלו, במובן הרחב אני רואה את הדברים בעיניים של “מציאות מתוקנת”, של שלמות ואחדות. ויחד עם זאת, יודעת להגיש פתרונות מפתיעים וקונקרטיים לאתגרים סבוכים.

לקריאת החלק השני …:
ה”אחריות הקולקטיבית” שלי מסתכמת בלהיות מאושרת. כן, ככה זה עובד. ככל שטוב לי יותר, כל מי ומה שסביבי משגשג וזורח. אנשים מושפעים מהשדה שלי באופן עוצמתי מאוד…
להמשך לחצו כאן