קטגוריה: יוליה אור לב – השראה לחיים מתוך עוצמה

בשנה וחצי האחרונות מצאתי את עצמי הרבה.. נושמת אותי בלי מילים. בלי תפקידים. בלי מחוייבויות שגרמו לי להרגיש כבולה למשהו חיצוני לי. בהתחלה זה היה מדהים.
הרגשתי חיה. שאני נהנית כמו שלא נהניתי מימיי. חופש חדש זרם במעמקים.
בשלב מסויים הרגשתי שעוד משהו חסר בי. משהו עמוק יותר.

התחושה שאני נפרדת עדיין פעמה בי. וההפרדה העמוקה יותר, שהיא אחדות ממשית, ביקשה להתגלם מתוכי. החוויה שאני אחת עם כולם, ואחת איתי בו זמנית.
שיש גבול ברור ויציב ביני לבין האחר, בזמן שאהבה פועמת דרכנו.

מהמקום הזה חשתי עמוק בתוכי קריאה הולכת ומתרחבת להסכים לשרת.
את האלוהות. את הנשמה שלי. ואת בני האדמ(ה).
וזה אומר לתת את עצמי. להקדיש את עצמי למשהו גדול ממני עצמי.

הדבר הראשון שקרה, זה איזשהו אוטומט מוכר –
יציאה החוצה ממני. ניסיון לחשוב מה לתת למי ואיך.
איך לחזור “לשרת” באמצעות הנתינה והעשיה שלי.
ומשהו שם הרגיש לי בגוף לא נעים. דומה לריצוי. מתאמץ.
הבנתי שזה לא הפתרון. שלא משם תבוא הבהירות.
וחזרתי למעמקים. פנימה.

מאז בכל פעם שהיה משהו שקרא לי לצאת החוצה,
אם רק הרגיש לי לא נכון או לא מדוייק – חזרתי לנשימה העמוקה.
אלי הבייתה.

למדתי איך להגיד לא לאחר, וכן לעצמי, בעוד רובד.
מתוך חיבור לבריאה שפועמת דרכי, בגופי. ברחמי..
ידעתי שמה שסוגר או מכווץ אותי. לא טוב, לא עבורי ולא עבור האדם שמולי.

למדתי להקשיב עד כדי כך … שאהבתי אותי יותר ויותר. ויותר.
כל סרוב היה “כן” עצום עבורי, למה שמשרת דרכי, עבורי ועבור מי שמולי.

כך נזכרתי שלעולם לעשות מה שכיף לי, וטוב לי, הוא שירות למען האחר.
שזה מה ש”הם” מבקשים ממני באמת –
אותי. את מי שאני. את האמת שבי.
את האלוהות שפועמת בי. מרגישה וחשה דרכי, את עצמה.

ועכשיו.. ככל שעובר הזמן יש קריאה הולכת וגוברת להתקרקע.
ואני מתפללת שאדע לחזור לעשיה מתוך אותו מקום בדיוק.

שזוכר שאין לי מה להתעסק כבר באף אחד אחר.
לנסות לשנות לטובה חיים של אנשים. לטפל במישהו או לייעץ עצות.
שאין לי מה ללמד אף אדם,
את מה שעדיין לא למדתי או לומדת בזמן אמת בעצמי.

אני בשיא הכנות והאמת, מרגישה לא בנוח לחזור למצב תודעה של מובילת דרך כלשהי. למרות שיודעת שזו המציאות,
כי הבריאה מלמדת אותי דרך חיים מאוד ברורה וספציפית.
דרך תדר, חווית חיים, הסברים ומילים.

נכון לרגע זה אני הכי מרגישה נעים להיות מי שאני.
להלך את דרכי. ולתת השראה לאחרים דרך … פשוט להראות את עצמי.
וזה לא כי אני מתעסקת בי מבוקר עד ערב,
למרות שלפעמים כך נדמה ומרגיש.

זה כי דרך ההתבוננות פנימה ושיתוף התובנות והחוויות,
אני מתעסקת בכל העולם כולו. בכל אדם שחי פה על הכדור.
בכל נושא ועניין אפשרי שיצא לי לפגוש בי,
אני נותנת אמת או שקר.
חוויה מטלטלת או משנת חיים עבור אדם אחר.
השראה, כוח מגנטי של משיכה.
או דחיה ומראה מרחיקה, למי ומה שלא רוצה להיות כמוני.

וזה מבחינתי השירות האמיתי. להיות ולהיראות.
לתת לעצמי. לתת לאחר כשבא לי מעומק הלב. ורק את מה וכמה שמרגיש לי.
לתת בנדיבות, בלי גבולות, כשכך מרגיש, ולא לאחוז בתוצאות.
והעיקר, ולפני הכל, להרשות לעצמי לקבל,
שזה מה שמאתגר אותי רוב החיים.
לאפשר שפע לבריאה דרך זה שאני מרגישה רצויה, אהובה וראויה,
לקבל את כל השפע שיש –

של אהבה, מיניות, כסף. השראה, לימוד.
אוכל, בית מדהים, רכב וראייה בריאה. של זוגיות מופלאה ומעוררת התפעלות והשראה. של עשיה שופעת. של תזרים מזומנים אנרגטי שזורם אלי בלי מאמץ. בלי עודף עשיה.
של הנאה. טיולים, נסיעות. טבע. ריקוד לצלילי מוסיקה מפעימה.
ושירה אינסופית שלא נגמרת.

של ילדים מדהימים בהמשך הדרך.. או בקרוב(מי יודע/ת) ומשפחה מעוררת השראה. של עסק בתדר גבוה שמניב כסף ברווחים עצומים כמו שלא ידעתי אפילו לדמיין. והשקעות רווחיות וחכמות. וכל זה..
שמהדהד שפע לכל מי ומה שסביבי בנדיבות.

ובעיקר שפע של אהבה..
של יצירה טבעית שזורמת ונובעת בתדר הכי טבעי שיש.
התרחבות להיות עוד ועוד האהבה שאני. יד ביד או לצד האחר(ים).
ופשוט להרשות לעצמי להתענג ולחגוג את עצם קיומי ומהותי.
כאן על פני האדמה.

הזויה ולא הגיונית ככל שתהיה הקריאה של הלב שלך .. Just Do It! אם אלוהים הטמיע בך רצון, סמוך וסמכי על זה שהוא גם סידר מבעוד מועד את כל הפרטים, והארגון כבר נעשה מאחורי הקלעים.

לא משנה כמה מופרעות הבקשות שלי, הכל מתממש באמצעותכם, השבט המתוק והמדהים שלי.. לא ביקשתי אפילו רשת רחבה ומדהימה כמוכם,
כי לא דמיינתי שאני ראויה ושזה אפשרי.

כמה ביחד מרגש יש בקהילה רחבה שפרושה על פני הארץ כולה. ובקרוב גם בעולם כולו. בחיי שאני מבורכת. מרגישה חיבור הולך ומתחזק לאדמה, גם בזכותכם, שנמצאים כאן תמיד. תומכים. משרתים. עוזרים. ונעזרים.

פעם הייתי והרגשתי כל כך לבד בעולם. פעם לא ידעתי שיש מישהו בשבילי תמיד, לתפוס אותי כשאני צריכה. להגן עלי. לתמוך בי במסע בפרטים הכי פרקטיים שאני לא יכולה לסדר לבד.

פעם פחדתי להסתובב בעולם ולעשות צעד, שמא אפול ולא יהיה שם מישהו בשבילי. וככל שאני לומדת לסמוך, להתמסר, ונפתחת עד כדי כך שכבר אין לי מושג מי אני בכלל..

הכל קיים ומסתדר בעבורי. כאילו הייתי נסיכה שיושבת בכף ידו של אלוהים.
אני יושבת פה מתרגשת ובוכה, מרוב שהעזרה שנשלחת אלי לאחרונה,
היא פשוט מיידית, ברורה, ומחוברת אחד לאחד לקריאה של ליבי ונשמתי.
כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו ובכבודה ובעצמה, יושבים ומנהלים עבורי את כל הפרטים.

בא לי לשאול, מה זה האושר ההזוי הזה?
וכמה גלים של אהבה כל כך עמוקה אני יכולה להכיל?

ובמקום זה, פשוט מלטפת את ראשי,
ומזכירה לילדה הקטנה שבי, שמגיע לי. שאני ראויה לקבל כל כך הרבה.
שיש בי ויש לי הכל. כבר היום.
וזה כי פשוט … נולדתי. פשוט כי אני פה.

להיכנע לתנועה היצירתית הטבעית דורש את האומץ הכי גדול. כי היא מבקשת מאיתנו לגעת בעומק. להתמסר אל הלא נודע. וליצור בלי מאמץ (רק ככה אפשר) את מה שעולה מבפנים, מתוך ההשראה האלוהית-הפנימית.

ושם במעיין העוצמה הפנימית אנחנו פוגשים את עצמנו ערומים. חשופים. פגיעים. מחוברים ומנותקים בו זמנית. כי הכל צף ועולה מבפנים.
שם סוף סוף רואים. רואים הכל. הכל פתוח. הכל ננגע. מבעבע. חי.
רוטט. ומרגיש אחרת. אחרת לגמרי מאשר לבחור ולהחליט – “לשם הולכים”. “את זה אני רוצה כתוצר סופי”. ו”ככה!” זה הולך להיראות.

מתנועה כזאת של שליטה, אנחנו יוצרים הרבה פעמים מהמיינד. מהתנגדויות פנימיות. מחוסר בשלות. מניסיון להגיע לאנשהו.
להשיג דברים. להגיע למטרות. כמה מאמץ יש בזה.

בעוד שבו זמנית.. יש בתוכנו מעיין נובע של עוצמה יצירתית טבעית.
חופשיה, מבעבעת וחיה.
אותה האחת שאיתה אפשר להגיע גם למטרות בלי מאמץ.
כל עוד המטרה עלתה ונבעה מתוך אותו מעיין אמת אינסופי.

כל עוד הקשבנו. התקרבנו. התחברנו. ואיפשרנו למה שיש בתוכנו לצאת.. לנבוע כמו שזה. בלי ניסיון מוגזם לכוון, לדייק ולמקד.

העוצמה היצירתיות ממקדת אותנו בטבעיות.
בלי מילים. בלי שליטה. בלי סלידה מהמציאות. בלי התנגדות מיותרת.
פשוט להיות.. והכל כבר קורה ונובע מבפנים.

מה כן עושה בתנועה הזאת את ההבדל?

ה ת מ ס ר ו ת. לזה שלא תמיד התכניות שלנו יקרו כפי שחשבנו.
שלא תמיד ידענו לאן אנחנו הולכים באמת, גם כשכבר היינו בטוחים שהדרך ידועה.
זה כמו להלך במסלול מלא קסמים וליהנות מהדרך,
ולאפשר למטרות, להחלטות, לידיעות להתסדר מעצמן.
בלי להתעסק במה יש לי ומה אין לי עכשיו.

ויחד עם זאת, כן לכוון במדויק, דרך הבעת כוונה,
מה המהות שאליה אני מכוונת?
איך אני בוחרת להרגיש תוך כדי הדרך?
איך החיים שלי נראים בזמן שאני מתקדמת לעבר מטרה?
וכאן.. אוו כאן נולד הקסם הכי גדול!

כי כשאנחנו בלי שליטה, ויחד עם זאת, יש ידיעה ברורה “לאן” אנחנו הולכים. כאן התכנית האלוהית מתערבת לטובתנו ולוקחת אותנו אל המטרות הכי ברורות, בדרך הכי נוחה, נעימה ומרפה (מלשון הרפיה).
אין התעסקות. אין מאמץ. לא צריך אפילו מילים אם לא רוצים.
הכל בא לעברנו.
בקצב פעימות הטבע.

והטבע… אוו הטבע הקסום.
הוא/היא יודע-ת. הכי טוב.
הכי מרגש והכי מענג שיש. הכל כבר קרה מזמן ממילא, במימד זה או אחר.

רק שעכשיו איפשרנו לעצמנו, סוף סוף, להסתנכרן עם המציאות הכי מענגת שנוצרה בעבורנו. ולהלך בה בחופשיות.
כמו ילדים שמצאו את צוף הפרח.
ורק שותים, נהנים מהצבעים של הפרפרים.
ומשחקים

עירומה בלב ובנפש. עירומה מהסתרה. מהדחקה. מניתוק ומזרות. זה מה שאני צריכה כדי לעלות קומה. כדי להסתדר אל תוך ההוויה של מי שאני באמת.. ולתת שירות. וזה אומר להתחבר אליכם עוד ועוד.. להשיל מעלי את הנפרדות. זה אומר להסכים להזדקק ולקבל. גם כשזה הדבר שהכי קשה לי. זה אומר להיות פגיעה עד רמה שכבר אין לי על מה להגן. כי אי אפשר. זה לדעת שאני רצויה. ראויה. גם כשנדמה לי שהכי לא, כי כל הכאב של החיים שלי עולה בי.

זה להסכים להרגיש את אותו כאב ולהישאר ביחד. גם כשאני בעמדת הנהגה או הובלה. זה להסכים להרגיש מיותרת בבריאה. חסרת ערך לחלוטין. לא נאהבת. שאין לקיום שלי שום משמעות.
ולהוריד את הפחד מלדעת שמכאן אני מתחילה לנסוק אל הגבהים.

כי זה כבר לא האגו ששר מתוכי ומבקש תשומת לב. וזו לא השאיפה להרגיש בעלת ערך. משמעותית. מישהי. משהו..
שמנהל אותי. אלא אהבת הבורא-ת שמעלה אותי לדרגת אלוהות.

לא משנה כמה מתנות יש לי הוציא ממני החוצה.
לא משנה שאני יודעת בוודאות מוחלטת שאני יושבת על מכרה זהב, ודוגרת עליו כאילו עוד רגע הוא יוכפל.
ולא משנה כמה כסף אני צריכה עכשיו. וכמה יופי יש במה שיש לי לתת.
אני פשוט לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת לתת. אני לא מסוגלת לקרוא לכם לבוא.
ולקבל ממני ולתת לי כסף בתמורה, כדי שאמשיך עוד ועוד..

אני לא מסוגלת כי כל מה שאני רוצה זה להרגיש קרובה.
ולהרגיש רצויה וראויה. ואהובה.

ועד שלא נחשפתי עד הסוף.. ושמתי את הלב שלי במרכז הבמה.
ונתתי את מי שאני באמת.
אני לא מרגישה את כל הדברים האלה. גם כשאני יודעת שזו האמת לאמיתה. כי אני פשוט רואה כמה אני עטופה.

ובכנות.. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אז החלטתי בינתיים לשיר. ולתת את זה כמו שזה עד שארגיש. עד שאדע. איך לתת גם את כל השאר.

והחלטתי בינתיים לכתוב. ולחשוף את הכאב העמוק הזה שבתוכי.
לשתף ולשיר. ולהוריד את מסך הפרוד והאשליה. בדרך הכי טבעית שנוגעת לי בלב כבר כמה שנים.
וזה בשבילי .. המון.
זה בשבילי לתת את אלוהים