ערות – נשים מדברות מיניות

מודה שמאוד קשה לגרום לי לשבת לקרוא ספר. החיים, העולם הפנימי והאינטרנט, לרוב מספקים לי את כל האינפוט שאני יכולה ורוצה להכיל. הספר הזה, לעומת זאת, גורם לי בנשימה אחת, לעיתים עצורה, לצלול לתוך עולם מרתק שלרוב לא מדברים אותו.

עצב. תדהמה. התרגשות ושמחה. קיפאון. תשוקה. כעס. חוסר אונים.. כל אלה עוברים בי הערב, ואני רק בהתחלה. שנים אני אומרת שהמפתח לכל נמצא במיניות שלנו. והנה סוף סוף, אישה אמיצה אחת, תמר מור סלע המלכה (!), מוציאה לאור סיפורים חשופים של 23 נשים שמדברות על הכל. הכי פתוח שאפשר.
גברים ונשים רוצו לקנות ולקרוא. לא סתם הוא מככב כבר 15 שבועות, מאז שיצא לאור, ברשימת רבי המכר.

איך לנהל חברה ללא חוקים (כמעט)? שיטות ניהול ומנהיגות מהעתיד

כל מילה של האיש הזה – השראה ששווה זהב ! 

ריקרדו סמלר, בחור ברזילאי קיבל מאבא שלו בירושה חברה למנועים ימיים. הוא ראה שהעובדים שלו לא שמחים ועושים את העבודה בחוסר חשק. הוא החליט לבדוק האם זה יכול להיות אחרת, לא רק עבור החברה אלא גם עבור העובד. הוא שינה חוקים ותקנים של החברה, והעמיד מודלים חדשים. התוצאה הייתה שינוי מקצה לקצה של אופן העבודה- מארגון היררכי לארגון שעובד באופן הרבה יותר שיתופי. הוא בנה מודל של עבודה בקבוצות אוטונומיות, בהן כל צוות הוא יחידת רווח שלוקחת את ההחלטות שלה בעצמה.

העובדים אחראים על הכל, על מה הם עובדים, עם מי, ואפילו כמה הם מרווחים. הם קיבלו הכשרה לרכישת כלים לפיתוח יצירתיות ויצאו לדרך. התוצאות היו מדהימות. החברה גדלה לאלפי עובדים, מחזור רווח של מעל מיליארד דולר בשנה, וזה הפך למקום המבוקש ביותר לעבוד בברזיל לפי סקר שנעשה לפני כמה שנים. אנשים כמעט ולא עוזבים את המקום עבודה. הוא נותן לאנשים לבחור באיזה שעות הם עובדים ועל מה וכמה הם מרוויחים. הוא נותן לכל עובד את כל המידע כדי לקבל את ההחלטות הטובות ביותר, והכל נעשה בדיאלוג בתוך קבוצת הפרויקט.

מקור לטקסט:
http://www.weshare.org.il/weshare-media-story-252677

אמון – להיות בהתמסרות בדרך

אני חייבת להודות שבחיים שלי לא הייתי כל כך מחוברת, נוכחת, יציבה ובטוחה בעצמי. כל כך שלמה עם מי שאני ומי שהייתי בעבר.

ובעת ובעונה אחת הכי מבולבלת שאי פעם הייתי. חסרת כיוון ברור, לא יודעת, אפילו לא בערך, מה הולך לקרות עוד רגע. הכל מבחינתי אפשרי ופתוח, ברמה הכי קיצונית שאי פעם חוויתי. ולמרות שעומדות בפניי כמה מטרות מאוד ברורות, כולל אופציה לארבעה עסקים שונים.. אני מוכנה לוותר על הכל, אם זה מה שהלב שלי יבקש.

ואני יודעת שזוהי הנקודה הכי עמוקה ואמיצה לקפוץ ממנה אל תוך החיים. בין אם זו זוגיות חדשה. עסק חדש. קהילה חדשה. או אפילו מדינה חדשה.

אני נמצאת בנקודה הזאת כי זימנתי אותה. כי בכל ליבי התפללתי וביקשתי אותה. להיות בהתמסרות כל כך מלאה, ששום דבר לא יעמוד ביני לבין מטרת חיי.. שככל שאני הולכת בדרך יותר, אני נוכחת לדעת שהיא האהבה עצמה.
שלא חייבת ללבוש בכל פעם את אותה צורה.

ואני מוכנה להרחיב את האהבה שבי עד כדי כך.. שכבר לא אדע. וגם לא יהיה לי איכפת.
כי המים האלה הם המים הכי נעימים ומתוקים שיש. ואין בהם דבר מלבד בחירה בנוכחות מלאה, והתמסרות לתשוקה הכי עמוקה. שהיא הקריאה ״אני ראויה״ הנובעת ממעמקי הנשמה.

מבקשת מהיקום כולו כוחות. סבלנות. ואת היכולת והמוכנות לבקש עזרה כשצריכה.
אמן.

על הקשבה ויצירת שפע בחווית חיים אורגזמית

לכל אחד ואחת מאיתנו יש נתיב חיים של אור ועונג. נתיב שכל כך קל לזהות כשאנחנו מתחברים להדרכה הפנימית שלנו, ומקשיבים לזרימת האנרגיה בגוף. למה שמשמח, מלהיב ומרגש אותנו.
בלי לדעת .. איפה שהקול הפנימי פשוט אומר “וואו !!”.
שם מחכה לנו דרך של שמחה, עונג ושפע. זה בכלל לא משנה מה השיקולים ומה הקולות הפנימיים שלנו אומרים. מה חשבון הבנק אומר.
ומה החשיבה שלנו חופרת לנו.

החגיגה הקיומית היא זכות בסיסית שלנו. נועדנו לרטוט את החיים האלה באקסטזה. כל כך הרבה קולות מופיעים שיכולים בקלות להוריד אותנו מהדרך היציבה שלנו למטרה מענגת, שסופה להעניק לנו עוד ועוד מאותו כיף ורוגע,
בכל צורת ביטוי.

רק שלא למדנו לסמוך ולהתמסר.
בייחוד כשמדובר בהחלטות מהותיות בעולם החומר, רובנו בוחרים מהראש.
עושים את מה שצריך. את מה שנכון. את מה שכדאי.
למה? כי ככה לימדו (או אולי יותר נכון לומר “אילפו”) אותנו.

לחיים יש גל ענק של אנרגיה שאפשר פשוט לרכב עליו.
בלי מאמץ. בלי סזיפיות. בלי דרמה.
הכל קורה כאילו מעצמו. ללא מאמץ.

כשהבחירה נעשית ממקום שלם בפנים ל”אני האמיתי”,
נוצרים בתוכנו ברגע גבולות ברורים. חיבור למי שאנחנו באמת.
וידיעה שאנחנו במקום הנכון.

איך יודעים? כל הגוף רוטט ומשפריץ אורות.
מתי נכנס הספק / חוסר האמונה..? כשאנחנו מפחדים, ושוכחים שפחד
הוא לא זה שבוחר עבורנו. הוא רק מורה הדרך.

עם השנים למדתי שאיפה שאני לא קשובה לעצמי, לאינטואיציה שלי,
לזרימת האנרגיה הטבעית בגופי, שם אני לעיתים מתערבבת עם האחר.
שמה לעצמי גבולות לא טבעיים.
מנתבת החלטות מהתודעה שבתוכה הייתי פעם – כשלא סמכתי ולא דייקתי את מי שאני.

חייתי כך לא מעט זמן מחיי – בספקות. בתחושה שאני צריכה ללכת אחרי מישהו שיודע, שיוביל אותי לאיזו מטרה. שהמתנה נמצאת אי שם בחוץ.
שמי שאיתי יודע, ככל הנראה, יותר טוב ממני.
גם אם הוא למד במקביל ממני ודרכי.
ושם.. נסגרו עבורי הרבה דלתות, שיכלו להיפתח כל כך בקלות.

מזל.. שגם אחרי שלמדתי לחיות את האמת שלי,
מדי פעם החיים מראים לי, איזו חווית חיים שונה הייתה יכולה להיות לי,
אילולא בחרתי בנתיב הרוגע, הקסם והכיף.
בינינו… שום דבר אחר לא משנה.

אם הלב נפתח חזק. והאהבה מנתבת את התשוקה הפנימית במעלה הגוף.
אם הגוף נטען בשפע של אנרגיית חיים בכל רגע.
משהו שם ככל הנראה פשוט נכון.
כי שם ממש נוצרת בנו עוד ועוד אנרגיה להגשמה, ליצירה ולביטוי עצמי פשוט, פתוח וזוהר.. בלי מאמץ.

מן הסתם ששם נמצא גם הכסף –
ביטוי מקורקע של יצירה ואנרגית חיים אינסופית.

כל מה שנשאר לנו,
זה רק להעיז וללכת עד הסוף עם הכיוון הכי חוגג ויצירתי שלנו.
איפה שאנחנו נטענים בהכי הרבה אנרגיה במינימום מאמץ.
זה מה שבסופו של דבר, מביא אותנו למים הכי נעימים וחמימים,
שאליהם הנשמה שלנו הובילה מלכתחילה.

איזה כיף לחגוג ולחיות את החיים !

בקצב הטבע

לפעמים מה שאנחנו נותנים לו את כל הזמן שבעולם קורה בשניות, למרות שאיפשרנו לו חיים שלמים. ודווקא מה שמנסים להאיץ או לזרז נתקע לעוד שנים, עד שאנחנו מרפים.. הרפיה היא הזכות הטבעית שלנו לחיות חיים מאושרים, מעונגים ומלאים. בלי זכות לזמן של שקט ורוגע, אין מרחב ללב להתקלף ולהתגלות.

והלב.. יש לו זמן אינסופי משלו.
לפעמים לוקח לו דקה, אם הוא רק רואה שאנחנו מכבדים את הקצב האלוהי שלי.
ותוך כדי.. פשוט נושמים ונהנים.

האמת היא שלרוב גם מה שנראה לנו הכי מורכב בעולם,
הוא לרוב הדבר הכי פשוט שיש, כשחוזרים הבייתה.
לידיעה הפנימית. לאמון בעצמנו. ולהנאה מהפשטות של הדרך.
כל ילד וילדה יודעים.. מתי כיף לנו ונעים.
מתי הגוף מתרחב ומתי מתכווץ.
ואיזו זכות זאת לקחת רגע, רק כדי להיות כאן. ולהקשיב.

תודה רבה חיים שאתם משקפים לי בצורה כל כך ברורה,
מתי לפעול. ומתי להיות במנוחה.
מתי לבחור ומתי להרפות מכל צורך לעשות בחירה.
הכל נופל על מקומו ברגע הנכון.
בקצב פעימות הטבע.

גם העצים, הפרחים והעשבים בשדות, פורחים בקצב שלהם.
ואין הם מתכננים את הרגע שבו ייפול לקרקע העלה מהצמרות.
אין הם יודעים מתי הדבורה תנחת להאביק את הפרח,
לפזר בשדות זרעים חדשים.

ונראה לי שבכל זאת, הטבע פורח. רועד את עצמו.
מכחיד וצומח.
ואין באמת מה להתערב בקצב הטבעי שלו.
אלא אם כן, באמת אין לנו אמון בקצב החכם של החיים.
או ביכולת שלנו להקשיב לפעימות שלהם מבפנים.
כי בדיוק כמוהו,
גם הלב שלי וגם הלב שלך.. פשוט יודע.

לצלול אל תוך האהבה

הרבה מאוד שנים פחדתי לצלול אל תוך האהבה. להיכנס אליה ברגליים חשופות. חסרת צורה. ולא לדעת לאן אני הולכת. זה כמו לשוט על הדממה הכי פראית, שברגע יכולה להסתובב לכיוון אחד ואז לאחר. ולעולם לא נדע לאן היא הולכת. זה לא רק להתמסר. כי את זה אני עושה. זה להתמסר עד כדי כך, שאסכים שכל מי ומה שאני (חושבת שאני) יילקח ממני, כדי לדעת מי אני האמיתית. ואת זה ככל הנראה.. עדיין לא באמת לגמרי גיליתי.

כשהלב נפתח כל כך חזק, העתיד והעבר מתפוגגים. אני מכירה את רגעי הקסם האלה, שכל מה שנותר הוא להיות כרגע. ואין דרמה שמתחוללת בפנים. הכל רגוע. נדמה שהחיים עצרו, והמשיכו בלעדי בו זמנית. רק שאני .. כל כך מאוחדת על הכל..
שאינני שמה לב אפילו, שאני עצמי הם אלו החיים.

ואני כמהה לזה עד כדי כך. מהותי כמהה להיכנע ולאהוב. עד שלא אדע דבר.
עד שלא תישאר בי יותר דעת. והכוח הגדול, שהוא אלוהימה ואלוהים, ייקחו אותי חזרה הבייתה. לאן שהלב הנפתח הזה באמת בחר ללכת. בלי מילים.
הכל ברור. יש רק ידיעה אחת שלמה – אני האהבה.
אז מה עוד יש לחפש?
ולאן עוד נותר ללכת?

הערב הלכתי ברחוב, חולפת על פני חנויות. מכוניות נוסעות.
פתאום קול ברור ומובהק בתוכי שאל אותי:

“ומה אם היית כזו שלא נפגעה מעולם.. אם מעולם, לא בחיים האלה ולא בגלגולי עבר, לא נטשו אותך, אנסו אותך, בגדו בך, היו אלימים כלפייך..
מה היית עושה אז לגבי …………. ?”

ורצו בי, לפי הסדר, מגוון שאלות שאני שואלת את עצמי, ביום-יומיים-חודשיים-שנתיים האחרונות, במספר נושאים.

ופתאום הגיעו תשובות הרבה יותר ברורות ובטוחות.

מתוך מקום שבו אינני חיה על פי בחירות המבוססות על פגיעות העבר שלי.
על מי שהייתי או מה שכבר קרה.
ואין ציפיה אחת מוחלטת לגבי העתיד…
יש בי כל כך הרבה יותר אמון בבני אדם. בבריאה.
בגברים. בעצמי.

ומתוך אותה תודעה ותחושה, מופיעה בי ידיעה יותר ברורה-
מה אני *באמת* רוצה ?
איפה הפחד עוצר אותי,
ואיפה אני פועלת מתוך הבחירה של מהותי העמוקה ?

ומשם עולם שלם חדש של אפשרויות נפתח בתודעה.
הלבד כבר לא מרגיש כמו בדידות, אלא חיבור עמוק ואחדות עם הנשמה.
והביחד .. מרגיש הרבה יותר מזמין. שמח ואמיתי.
גם אם יש סיכוי שמתישהו אפגע.. תכלס, אז מה?
וגם אם מי שאיתי יבחר יום אחד ללכת ..
האהבה רק תשנה צורה.

מרגישה שמשהו בי נפתח, הרבה מעבר למה שאי פעם הכרתי ובחרתי.
ללכת את הדרך יחד. לתת אמון ולאהוב יותר.
לאפשר לעצמי לא לדעת ולטעות. להתנסות ולגלות..
ובעיקר.. לאפשר סיכוי אמיתי לאהבה