ההחלטה להגשים את הייעוד שלך כבר מתקיימת! עכשיו בוא ליהנות

בוקר טוב עולם. אין דבר כזה אדם שלא חי את הייעוד שלו ! מה?? אני אחזור על זה רגע. א י ן אדם שחי כאן על פני כדור הארץ, ולא מגשים את הייעוד שלשמו הוא הגיע הנה, בכל רגע נתון. הייעוד של כולנו ז ה ה לחלוטין – להעביר דרכנו אנרגית חיים. להיות צינור מוליך אנרגיה שמחבר בין רוח לחומר. מה שאומר שאם אתה נושם. ואם את מתעוררת כל בוקר, אתם בהחלט מגשימים את “הייעוד” 
מה לעומת זאת יש, ו*זה* מה שכואב לנו ממש …? ה מ ו ן אנשים שלא נהנים. שמרגישים לא מסופקים בחיים האלה.

בינינו מסתובבים אנשים גאונים. מוכשרים. פורצי דרך. מרתקים. מלאי השראה. אנשים שיש בידיהם כוחות על. אנשים שהלב שלהם מרפא רק מלהיות בסביבתם. שאף אחד לא יודע את זה עליהם. אולי אפילו לא הם עצמם. או מעטים ממש, למרות שבאמת… בא להם לזרוח כשמש חיה ביום בהיר.
לפעמים הם מוותרים. ולפעמים מחפשים להגשים את “הייעוד” או “השליחות” שלהם, במקום … להתמקד בהנאה. במה שמדליק אותם ועושה להם שמחה.

התוצאה היא שבינינו מסתובבים אנשים מתוסכלים שחיים בפחד, בספק ובחוסר אמונה. שמתמכרים ל”שליחות” כבדה שהם לא באמת אוהבים. או עובדים בעבודה שלוקחת מהם אנרגיה במקום להיות מזינה.

אנשים שעוסקים ב”שליחות עם משמעות”, שהתגלתה אחרי שנים של ציפיה, ייאוש וחיפושים קדחניים. כשלמרבה האירוניה, בעוד זמן מה אותה אחת עתידה להפיל אותם לקרשים. להשאירם בחובות – פיזיים, אנרגטיים וכלכליים, כי בתהליך ההגשמה הם שכחו לאהוב את עצמם, ולהקשיב לצורכיהם ולרצונם.

ובעיקר … מסתובבים בינינו אנשים שמכורים לסטרס ולכאב. שמאמינים שהבחירה שלהם חייבת להיות דומה לזו של האנשים בסביבתם. שמעבירים את שנותיהם היפות בלרצות אחרים. בין אם את “אנשי המיינסטרים”, או את חברי ה”קהילה הרוחנית” שאליה הם שייכים, המדקלמת סיסמאות של “אור ואהבה”.

כמה מאיתנו מתביישים בפער הגדול הזה, שלפעמים נפער מתחת לרגליינו באמצע החיים?
אצלי הבושה הזאת עלתה לא מעט פעמים לאורך השנים. עד ששמטתי הכל. עד שוויתרתי על הכובד המשקל והרצינות היתרה ב”מסע ההגשמה”. ופשוט הזכרתי לעצמי מה אני ב א מ ת באמת רוצה.
(וממשיכה, כמובן, להזכיר כל כמה שעות, כי כל כך קל לשכוח אותי במרדף הבא).

כמה מאיתנו מתביישים בילדים המתוקים שבפנים, שרק מבקשים ליהנות מהחיים בפשטות..?
למרות שבקשה להנאה זוהי גאונות לשמה! הוכחה חיה לכך שלמרות הרעש החזק שמסביב, אנחנו ערים, נוכחים ומחוברים.

מתחת לכל הקולות, השאיפות והמגננות, יש בתוכנו עולם שלם של התמסרות ואהבה. עולם פתוח, ולעיתים קרובות פשוט הרבה מעבר למה שעד היום נגלה.

עולם שכולו השראה. שמה שיש בו טעים לנו ונעים. ממגנט אותנו ועושה לנו “וואוו” פנימי שאינו תלוי בדבר. זה הדבר הזה שאם נשמע את הצליל שלו ממרחקים. או נרגיש את הניחוח שלו מתקרב ובא..
מייד נשכח איפה היינו לפני רגע, ונרוץ לשחק בו. כן, דווקא בו, על פני כל הדברים ה”חשובים” יותר.

זהו זה יקיריי. שם…נמצא הדבר הזה.. שאין לו שום משמעות,
מלבד זה שהוא מאפשר לנו להזרים דרכנו עוד עונג. יותר אנרגית חיים.
יותר תשוקה. יותר השראה חיה.

ועל הדרך ממש…
להוות יותר השפעה חיובית על העולם. יותר הנאה ותרומה גם לאחרים.

את מה שבאמת חשוב, כבר עשיתם. בחרתם להגיע לכאן ולהיות אתם.
בזאת הנקודה, כל תפקיד אשלייתי שהיה להם על הכתפיים ירד.
הסרט השתנה. מעתה והלאה תפקידכם וייעודכם היחיד … הוא אהבה.

כולנו מפוטרים לאלתר – בעולם החדש משפיעים בעונג

תזכורת והבהרה חשובה: לכל מי שמרגיש או מרגישה צורך או רצון בוער, להשפיע בגדול יותר באמצעות ה”שליחות”. דחיפות להגדיל את העשיה. להיות משמעותי בחיים של רבים וכו… ההשפעה הכי משמעותית שלנו היא א נ ר ג ט י ת. מי שמשפיע הכי הרבה בעולם שלנו, מייצר שינוי מהותי, פריצות דרך גדולות, ותנועה חדשה .. אלה *לא* אנשים שעושים הרבה, אלא *אנשים מאושרים !* כאלה שרוטטים שמחה ועונג. כאלה שנהנים ביום יום. שחיים בשלמות ובשלווה עם רצונם המתגשם.

אין בהכרח קשר בין כמות האנשים שאנחנו מדברים אליהם, מלמדים אותם או מטפלים בהם. בין העשיה שאנחנו מייצרים. או הרמה שבה החיים שלנו מלאים ב”רעש וצלצולים”, למידת ההשפעה החיובית שלנו החוצה. אין.

סיכוי גבוה שבין חברי הפייסבוק שלי, יש אנשים שבאמצעות הנוכחות האמיצה, האמיתית והעוצמתית שלהם בעולם… משפיעים פי מיליון ממנהיגים כמו טוני רובינס.

נראה לכם הזוי, שאתם שיושבים עכשיו בשדות, מטיילים בחו”ל, או שרים לחבר או לחברה אחת בבית, משפיעים על העולם לפחות כמו ההוא שעומד מול קהל מעל במות ענק? אני מבינה לגמרי. זה כי אנחנו חיים בהתניה חברתית מטורפת, על מה זה אומר להשפיע ו”להגשים את הייעוד”.

האמת היא שאם אתם באמת שלמים עם איפה שאתם נמצאים. נהנים שם. ובוחרים במה שאתם עושים בלב שלם, אפילו כשלמראית עין זה “בקטן”.

אתם משפיעים פי כמה וכמה, מאותו אחד שחי את הקהל הגדול. עובד סביב השעון, מקבל אינסוף מחמאות, אבל משהו בסופו של יום חסר. או לא לגמרי יושב שלם.
למה? כי אם אותו אחד פועל מתוך התניה תרבותית, והפך את עורו ואת חייו כדי להגיע לאן שהגיע, למרות שהנשמה שלו בכלל קראה לו למקום אחר.. אז זו האנרגיה שהוא מגדיל בעולם: של מרדף. ריצוי. שקר כלשהו במסכה נוצצת.

לעומת מי שחי במלאות ובשלמות, שמשדר לעולם אנרגיה של רווחה, של רגיעה. של שלמות ושל שמחה *בכל רגע נתון*.

כמובן שאם הקריאה העמוקה שלכם היא לעשות בומים גדולים, רעש וצלצולים, ואתם מרגישים התרחבות והתרגשות אל מולה, נפלא!! עופו על זה בענק.
לעומת זאת, אם השקט שממלא אתכם חשוב לכם יותר ברמת המהות. אז זוהי הנתינה הכי גדולה שלכם לאנושות בזה הרגע. וגם זה נתון לשינוי.

תודה לאלה הגיעה התקופה שהשיט הרוח’ני מתחיל להתפורר לרסיסים. יחד עם הרדיפה הקולקטיבית, חסרת הפרופורציה, אחרי הכרה, הצלחה וכסף.

שימו לב איפה אתם נמצאים, ולאן אתם באמת ב א מ ת רוצים ללכת?
בהנחה שכל ההשפעה שבעולם כבר קרתה.
שכל החובות שלכם נגמרו. שלא נשאר לכם מה לעשות פה.
ולא, אף אחד לא באמת “צריך” אתכם.

במציאות שבה אתם חופשיים לחלוטין… מה הייתם עושים?
לאן הייתם הולכים?
מי אתם ואיך הייתם חיים בתסריט שכזה?

ברוכים הבאים לעולם החדש שכבר כאן. כולנו מפוטרים מתפקידינו הישנים. אין יותר מה להשיג, לאן להגיע או במה לטפל. כל הריפוי כבר קרה. המרדף אחרי ההגשמה יושב מפהק לו משעמום באיזו פינה.
סוף סוף אפשר פשוט … לחיות. איזה כיף לנו 😊 כמה עונג 😍

הוא עוטף אותי בעדינות .. גם כשמכה חזק

אחרי קיץ שהיה כל כולו מעיין, וגם קצת נהר ואגם, נפתחה עונת הים 😊 מה לעשות, בימים רגילים כשאתם שוחים במי הים התיכון, אני מתבשלת בתוכו מחום 😂 היום בצהריים הגעתי אליו מפורקת, אחרי כמה ימים אינטנסיביים. בבקשה אחת – שטוף ממני ה כ ל! תוציא אותי חדשה. בבקשה בעדינות. נכנסתי למים הנעימים, והסתובבתי אליו עם הגב. שישברו עליו הגלים. שינשרו כל שברונותיי. שיתאחה ליבי.

עם כל מהלומה שלו נשארתי נוכחת, אוהבת ומתמסרת. בכל פעם הרגשתי קצת יותר טוב. יותר חלשה בהתנגדות. יותר חיה בהתרחבות.
בשלב מסויים הרגשתי שהגב שלי, הכתפיים והשכמות כבר סבבה, אבל הראש והלסת עדיין תפוסים. ביקשתי ממנו – בבקשה עוד. גם את החלק הגבוה שלי אני רוצה לפתוח.

לא עברו דקות, וגלים גבוהים יותר התחילו לכסות אותי מכף רגל עד ראש. רק הוא ואלוהים יודעים, איך הגאון הזה דאג שאף לא טיפה מלוחה אחת תיכנס לי לעיניים הכמעט פקוחות שלי.
כמה אוהב הוא שזוכר את הבקשה שלי לעדינות. שונאת שנכנסים לי מים מלוחים לעיניים.

יצאתי מהמים מרווחת. עדיין רועדת לנוכח ההפתעות והשינויים שהחיים מביאים. רוטטת אל נוכח העוצמות.
בהודיה אינסופית שהחבר הטוב הזה זמין גם עכשיו, בין הגשמים. כאילו סתיו-חורף, בעוד אצלי עדיין גם קצת קיץ.

התיישבתי להתייבש ברוח החמימה-קרירה. לחומה של השמש.
עוד רגע ארבע אחר הצהריים. אנשים הולכים לאורך החוף חלקם לבושים בגופיות ומכנסיים. חלקם במעילי רוח. חיילים מתרחקים באופק במדים ארוכים. ואני… רטובה בבגד ים. נושמת את החיים. מחייכת בהודיה על השורשים האוקראיניים.
ועל זה שסוף סוף בשנים האחרונות אני ממש נהנית מכל העולמות – גם מהחם-רותח של הקיץ. וגם מהקיץ-חורף-סתיו הקצר 

יוליה אור לב : שירה אנרגטית אקסטטית

לקח לי שנים לסמוך ככה על הרגע. לסמוך שאני לא צריכה לדעת. שאני זורמת את החיים עכשיו. ושאין שום צורך לשחזר אף יצירה, כי אינסוף כאלה נולדות עבורי ודרכי ברגע האמת. ככה אני גם חיה את חיי ויוצרת הכל. והכי מושלם בעיניי .. זה ביחד.

עם ניראל אני חווה חיבור אקסטטי מיוחד במוסיקה. אתמול במערה בים עברה דרכנו היצירה החד פעמית והספונטנית הזאת. וביום חמישי הקרוב, יש לי זכות להצטרף אליו לקטע אחד מתוך ההופעה המהפטנת שלו בעין הוד. יחד עם נגנים וירטואוזים נוספים. אין מילים לתאר את הכישרון שלו. מוזמנים ומוזמנות להגיע ולהתענג על כל צליל.

מתוך הריקנות … עולה המשמעות

בתקופה האחרונה אני חווה גלים של השראה ותשוקה. עניין מחודש במגוון תחומים שמושכים וממגנטים אותי. אל מול אובדן עניין ושעמום טוטאלי, מכל מה שחייתי וחוויתי בשנים האחרונות. כולל תודעה. מחשבות. רעיונות ואמונות. בחירות ותחומי עניין ועיסוק. לפעמים זה מרגיש כאילו בא לי לפרוש מ”החיים שלי”, ולהתחיל חדשים, איפשהו בזמן ובמקום אחר.

היום במעיין ישבתי והרגשתי את הריקנות הזאת. הרפיתי אל תוכה ממש. הסכמתי להיות משועממת לחלוטין. חסרת עניין בכל מה שאני רואה ושומעת סביבי. פשוט הסכמתי להכיר בעובדה, שאני לא מתחברת יותר למי שהייתי. ולא לתודעה הקולקטיבית שמהדהדת סביבי, שנדמה שנשארה אותו הדבר. בעוד אני כאילו חזרתי מטיול ארוך בחו”ל לאותו הדבר ממש.

ברגע אחד הסכמתי להכיר בכך, שהרעיונות והתפיסות שפעם הייתי מוכנה לחרוט על אבן לעולמי עד, מרגישים לי כמו שעבוד רוח’ני תלוש וחסר משמעות.

ישבתי על האדמה. רוח עדינה וחמימה מלטפת את פניי. נשמתי את תחושת המיצוי הטוטאלית הזאת. והרפיתי אל תוך הגוף. בכניעה אל תוך חוויה, שיכולה להיות גם ממש מפחידה.

אלא שלהפתעתי, תוך דקות ספורות התחלתי לחוש את הגוף שלי מתעורר, ומתחיל לרטוט בתדר אחר. ברגע אחד צפיתי במטרות נושרות. במחשבות על מי אני, ומה יהיה עם החיים שלי עוד רגע, מתחלפות באושר פנימי נוכח ושקט.

בידיעה שאין לי צורך בשום התרגשות חיצונית. ושתודה ללב, אני גם לא חייבת להשתתף במשחק שמתחולל סביבי. ושממש אפשר לחוות את האנרגיה המזוקקת הזאת, וממנה ליצור צעד צעד משחק אחר.

ונזכרתי. נזכרתי באותה השניה בשביל מה אני חיה. מה שאינו מסופר בשום ספר. אינו כתוב בתכנית מסודרת. לא במאמץ למצוא איזה “קושי”, להתגבר עליו בדרך מבריקה, ולחלוק את “הדרך שלי” עם אחרים. לא באיזו הגשמה גרנדיוזית. או “חוויה משנה חיים”.

אלא ממש בשביל זה – להוליך את החוויה המזוקקת הזאת דרכי.
להיות העונג האנרגטי הזה במציאות. בעולם הפיזי. להדהד את הלב האוהב הזה אל מול העולם. במגוון דרכים וצורות יצירתיות.

לפעמים ממש ככה- בלי מילים או הגדרות. ולפעמים בתוך מסגרות אנושיות חופשיות. שיכולות להיות בנאליות לחלוטין. ובאותה המידה חדשניות ולא מובנות, עד שכל מי ששומע מרים גבה, או מעקם פנים.

אין מבחינתי שום דבר ש”מרפא” אותי יותר. זוהי חוויה שבתוכה אין במה להתעסק. פשוט להיות עונג.

מסע חיי – כלים ליצירת עונג אחדות וזרימה בחיים