קטגוריה: התמסרות ושחרור שליטה – אקסטזה ואורגזמה במעשה האהבה שנקרא “חיים”

ככה נראיתי לפני כשנתיים כשעזבתי את מרכז הארץ ועברתי לקהילה אנושית שאני כל כך אוהבת. אותה אחת שגם כל כך משמחת וגם כל כך מאתגרת אותי, לטוב ולפחות טוב.
לאחרונה מאתגרת ממש ! אני מוצאת את עצמי פוגשת את כלא הזהב שאני נמצאת בו כבר כמה שנים. מצד אחד קהילה כל כך מחבקת ועוטפת, עם כל כך הרבה שקט ושפע. מצד שני, כל כך הרבה חשיכה מודחקת שמונעת מאנשים לצאת החוצה בעוצמה.
להיות אינדיבידואלים. להסכים לפרוץ מוסכמות. להשמיע קול חזק וייחודי.
להראות כוח גדול. להסכים להתבלט. להיות שונים.
* ויחד עם זאת * להרגיש חלק. שיש מקום ל כ ו ל ם בתוך מערבולת האהבה הזאת.

וזה מפגיש אותי עם צל ענק שהיה מודחק עד כה בחיי.
בכל פעם שהסכמתי לבקש עזרה. להיתמך ולהיות חלק מקבוצה או משפחה או מרחב משותף, הייתי מבטלת את כוחותיי.
סוגרת את ליבי באיזשהו שלב. כי הרגשתי שכדי לבקש עזרה, אני צריכה להיות חלק מאותה קבוצה. להיות קרובה. וזה.. מפחיד אותי.
כי שם ממש בדיוק נפגעתי בילדותי. ובעשרות גלגולים לפחות.
ושם ממש למדתי להתאים את עצמי לקולקטיב. וככה להישאר מוגנת.

רמת המעורבות הקהילתית שלי הייתה ועדיין מאוד רחבה. הבנתי שעצם העובדה שאני עדיין בלי בית משלי, זו הבקשה שלי להכיר את המקומות האלה שבי, עד שאלמד.. סוג של למידת קצה, שמשחררת אותי להיות גם וגם. גם שייכת לעצמי וגם מרגישה חלק. גם מסכימה לבקש להיעזר ולהצטרך וגם להיות נאמנה לעוצמתי. סומכת על ליבי ועל גבולותיי… וגם רכה ואוהבת. בינתיים גם הגבולות שפעם סמכתי עליהם מאוד, פתאום הרגישו לי כמו גדרות ומגננות. אז מוססתי אותם. מה שגרם לי להתערבב עוד יותר. ולהתחיל לבנות יציבות פנימית אמיצה ואמיתית מאפס.

בערך פעם ביום עוברות בי מחשבות על לטוס לחו”ל, ולמוסס את כל הקיים בתוכי השייך לקבוצת התודעה שבה אני נמצאת. להפעיל את העסק שאני בונה, באופן אינטרנטי. לחתוך כבלים ולהתחיל ה כ ל מאפס.

ואז מזהה את הפרוד שקיים בתוכי. ששייך בחלקו לכאבי בדידותי. ובחלקו לתהליך הקהילתי המתקיים בסביבתי. ומבינה שזה זמן לנוע מבפנים ולהיות בשקט. לא לזוז. לא לבחור לברוח. ל ה י ש א ר נוכחת.

אני לא יודעת אם יש לי באמת מה *לתת* פה לקהילה, כשאני במקביל גם יכולה להרגיש שאני עפה על ראויות ושמחה וחגיגה, כמו שהייתה בי כשרק הגעתי..

חוץ מדבר אחד וודאי – להוביל את עצמי מעבר לפרוד האשלייתי הזה,
בין יצירת כסף, שפע וביטחון כלכלי, לתודעה של כיף שמחה ושקט אמיתי.
שקט מבחינתי זו הרמוניה פנימית שיכולה להתקיים על רמקול במסיבת טראנס, או על שפת הנחל בטבע. זוהי אחדות טנטרית בין הנקבי לזכרי.
מעשה אהבה עם החיים. זוהי אקסטזה. חיבור לתשוקה אלוהית-נשמתית.

ברור לי גם שהאתגר שביקשתי לחוות ולחגוג אותו, זה להעביר את השפע העסקי והתודעתי שלי, בראש ובראשונה, בלי מילים (כי לעיתים מילים מייצרות פרוד ועומס, ורק מונעות מהמהות הזאת להתממש).וואחד אתגר!

אז מבחינתי אני עושה את הדרך.. והולכת אותה מבפנים.
יחד עם זאת, לאחרונה מתגעגעת לרצון ולתשוקה שלי לתת ולהעביר גם ידע ותוכן. כולי תקווה שבקרוב אקבל אור ירוק מהאהבה האקסטטית שבתוכי, להעביר ולו חלקיק מהשפע שמרגיש לי כבר מוכן, בשל, מט לנפול מהעץ, דרך הרצאות חוויתיות וסרטונים מצולמים. הלוואי.
בינתיים לומדת לנשום אל האחדות, הפרוד, ואל כל החלקים.
ומפנה מקום למה שמבקש ליצור חלל גדול יותר בתוכי,
לכל העונג הזה שמגיע.

חג עצמאות שמח אהובים 
מי ייתן ונהיה חופשיים יצירתיים ומאוהבים בחיים בכל הרבדים

“אני אוהב אותך” הוא אמר לה. “חשוב לי שתרגישי בטוחה ומוגנת. מה זה משנה אם נעשה את זה עכשיו, או נחכה עוד קצת. הכי חשוב לי שתרגישי מאושרת”. היא מקשיבה כלא מאמינה לגבר השמח, הנוכח, הבטוח והעוצמתי שמביט בה בעיניים מסורות. ומתחילה לדמוע. “אתה רציני…? אבל מה יהיה? חיכינו כל כך הרבה זמן. ואני יודעת שאתה כבר מת לעוף על עצמך! ואני רק מעכבת אותך כל הזמן”.

“תסתכלי לי בעיניים. את הכי חשובה לי בעולם. כלום לא משנה. אני כאן איתך. כמה זמן שתצטרכי”. כאן היא כבר בוכה את נשמתה. כלא מאמינה שזה מה שהיא שומעת אחרי שנה שלמה שהיא רק ביקשה עוד זמן ומנוחה.

“אז אתה לא חושב שאני תלותית. דחויה. ולא אהובה…?” היא שואלת בחצי ספק חצי באנחת רווחה. “את המראה הכי תומכת שיכולתי לבקש עבורי. תודה על שאת מלמדת אותי להיות נוכח וסבלני”.
“אני מפחדת לבקש כל כך הרבה. לא מאמינה שבאמת תישאר איתי. רגילה שאתה תמיד עוזב”

“את עדיין לא קולטת, הא? עברנו ביחד כל כך הרבה. תראי אותי. אני כאן איתך. לצידך כבר זמן מה.. ואני לא הולך לשום מקום. כלום לא ישנה את זה. לא משנה מה יקרה. לא משנה מה תעשי”

והיא שכל כך כועסת על כל הרגעים שהוא לא היה… על שנים ארוכות של ציפיה ונתינה במקום הרפיה וקבלה. של היעדרות ותחושה של ריחוק.
של בדידות ותחושה שלא משנה מה היא לבד בעולם. לבד בחיים. לבד ביצירה.

פתאום מרגישה שיכולה באמת להרפות ולנוח.
באמת להרגיש אהובה.
באמת להיות מה שהיא. להקשיב לרצונה.
ולשחרר כאב של שנים בתוך תחושה ביטחון עוטפת ועמוקה.
אף אחד לא רודף אחריה כבר. אף אחד לא מאיים על קיומה.
היא לא צריכה להוכיח שום דבר.
והוא… הוא זוכה להיות האחד שבו היא תמיד חשקה.
ולקבל את אהבתה ברגעי עוצמתו וחולשתו כגבר.

** זוהי יקיריי, שיחה שהתקיימה לפני מספר ימים, בין הגבר לאישה הפנימיים שבתוכי **

ככה נשמעת אהבה. ככה נשמע שקט אמיתי.
ככה נשמע (חלקיק מ) הרמוניה זוגית.

ואיזה כיף זה לשחרר את התלות או הציפיה שזה יגיע מאיפשהו בחוץ.
ואיזה כיף ליצור עסק בתדר הנשמה. בתדר של אחדות עמוקה.
ולא להתעסק בתוצאה, אלא בהרפיה ובתשוקה שנפתחת בדרך.

גם אם יש בתוכה רגעי שבירה וכאב.
האמון שם הוא כל כך טוטאלי. שאין בכלל מקום לשום דבר שלא נובע מתוך מרחב האחדות בין רצון הנשמה לביטוי ביצירה באדמה.

לחיי עולם שנבנה ככה.. מתוך ריפוי ואיחוד עמוק בין הזכרי לנקבי.
בין הגבר לאישה הפנימיים. באינטימיות עמוקה.

אני עושה את השיחות האלה, ומוסיפה אליהן גם את הילד והילדה הפנימית, כבר שנים. וככל שמרפה אל תוך הכאב והאהבה שביניהם,
קורים ניסים.

מאחלת לכם לקחת את הזמן, גם ביום יום הכי עמוס ומשוגע,
ולהכיר את החלקים האלה בתוככם. ריפוי עמוק וקפיצות קוואנטיות בחיים מובטחים.

#ריפוי_לחרדת_הנטישה_קורה_בפנים
#בסוף_הם_יעשו_אהבה_על_הבמה

חופש יכול להיות זמני. חירות היא אמיתית. מבחינתי חירות היא להיות קשובה לרצון האמיתי שלי. גם אם לוקח לי שנים להגיע לליבה שבי. וללכת איתו ואיתי עד הסוף. כי כשאני קשובה אלי באותה צורה, אני קשובה לכל היקום כולו. לבריאה כולה. מרפאה בעצם היותי. מורת דרך רוחנית בעצם הליכתי בשביל לקטוף פרחים. יוצרת עולם חדש מעצם נשימתי הפשוטה.
אין לאן להגיע. ואין מה להשיג.

גם כשנדמה ששום דבר לא עובד כפי שחשבתי.. חירות מבחינתי היא להיות קשובה לכאוס המתחולל בתוכי וסביבי. ולשים לב שהכל הוא בעצם הרמוניה אמיתית. שאין דבר, ולו קטן, שזז מהתכנית האלוהית.

ומכאן להסכים לפקוח את העיניים ולראות, איך כל פרט הכי קטן,
מופלא ומשמח. או כואב ומבאס, משרת את מטרת חיי הגבוהה.
מאפשר לי ליצור זהב מכל לב כואב או בנין הרוס בתוכי וסביבי.
ולראות איך הכניעה מייצרת נהרות של שקט ושפע בעולמי.

זה לדעת לוותר על חתיכה של חופש רגעי, למען חירות נצחית, שבתוכה יש גם אור וגם חשיכה. גם עונג וגם כאב.
זה לדעת להתמסר … כי בא לי באמת. לא כי אני עושה טובה. ולא כדי להגיע לאנשהו.. לנצח הזה שקורה בתוכי.
הנצח הזה שהוא אני.

חג שמח אהובים.
שיחבר את כולנו לאהבה עמוקה,
גם אם קשה לנו עם מה שקורה. וגם אם אנחנו חוגגים.
המציאות היא עונג. המציאות היא אהבה.
אם אנחנו רק מוכנים להרפות אל תוכה.
וליהנות ממה שיש כמו שזה. ויחד עם זאת, להתחבר אל העוצמה הכי טבעית שלנו, ולהדהד איתה ואותה החוצה.
בלי להסתתר ובלי להתבייש.

החירות האמיתית היא מי שאנחנו באמת.
לא הסיפורים המפחידים או הכואבים שהראש שלנו מספר.
מאחלת לכולנו לחוש ולהרגיש את מהותנו עמוק בפנים.
ולדעת אותה, הרבה מעבר למילים.

חשפתי שלשום משהו מאוד פגיע ואינטימי. בפחד גדול מצד אחד, כי יש בי חלק שממש רוצה להתכרבל עם זה לבד ולהסתתר. פחד אחר אומר שלא יקבלו אותי כמו שאני. שלא יאהבו אותי. במציאות .. בשנה האחרונה החיים התעלו על עצמם ברמת השפע שאני שוחה בו. ברמת הדיוק באינטימיות שאני חווה עם עצמי ועם כל אדם ואהוב. ברמת התשוקה שלי שנפתחת, ככל שאני נפתחת ונחשפת. והאהבה שזורמת לכל חריץ הכי קטן של הקליפה הסדוקה של ליבי. אני מפחדת והולכת עם הפחד. כי יודעת שזו בקשת ליבי. תשוקתי. מהותי. להיחשף ולפתוח את הלב לאהבה יותר גדולה. לא רק בבית. גם אל מול העולם.

מאוד קשה לשמור על תדמית כשהלב רוצה להיפתח. למרות שהחלק של האגו הפגוע מבקש אותה כהגנה. בקשת הלב עמוקה יותר לשמחתי.

ובכל מקרה, רציתי שתדעו .. (וזה מוקדש בעיקר לכל המודאגים שכתבו לי בימים האחרונים).. שהלב שלי ״נשבר״ בתקופה זו מרוב שמחה. כי חוויתי התעלות רגשית, תודעתי, פיזית ורוחנית כל כך עוצמתית בשנתיים האחרונות.. שהייתי חייבת לחזור רגע למערה. לקחת איתי את כל החלקים הכי עצובים, עזובים ואבודים שלי. שמרוב אור גדול שנכנס.. נבהלו למוות.
לא כל כולי יודעת להכיל שנתיים של (רוב הזמן) אהבה אינסופית שמאירה אותי. עונג אנרגטי ששוטף אותי מבוקר עד ערב. ואושר שאינו תלוי בדבר. זה מה שחוויתי בחלק גדול מהמסע הזה. והאמת, כל ה״וואו״ הזה, ממש לא הכרחי כדי להרגיש נפלא.

בא לי גם פשוט להיות בשקט לפעמים. בלי בליס. בלי עונג או תעופה. בלי משהו מיוחד ומדהים שקורה בכל רגע. בלי פריצות דרך. בלי להרגיש בושה שאני בכלל ילדה בתוכי, ועוד לא מבינה.. והעולם הגדול הזה מציף אותי מכל הכיוונים.
אז בחרתי לזרוח לי בשקט בתוך המערה.
חשוך קצת. אבל נעים ואינטימי איתי.

בו זמנית, אני יוצאת ממנה די הרבה. מוקפת בהמון אנשים מדהימים. תודה עליכם (!!). חולקת זמן איכות עם חברים אהובים. נהנית מכל מה שאני יוצרת וחוקרת לי בשקט. וסוף סוף מרגישה שאין לאן לרוץ ואין לאן למהר.
שבבוא העת יגיע גם הבית והעשיה המדויקת. מרגישה קרובה אלי בכל נושא. בכל תחושה.. בכל מרחב פיזי ורגשי.

ובעיקר יש בי ״לא״ מאוד חזק, יציב ואוהב בתוכי. לכל מה שלא בא לי עליו. על כל מה שלא אמיתי או לא משמח אותי יותר בחיים.

לראשונה בחיי אני מקבלת באופן מלא, כל כאב, פחד, זעם, פרוד, ניתוק או זעקת שבר שנמצאת בתוכי. מסכימה לפגוש יותר ממה שסרבתי לראות בעבר. נותנת לעצמי תמיכה וגב אמיתי.

אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, שאפילו מה שאני מתנגדת אליו דממת מוות, מרגיש לי מקודש, מבורך ואפילו רווחי
(כל חוויה שלי, היא חומר גלם ליצירה עסקית שמתרחשת מאחורי הקלעים בעונג רב).

יש דברים מסויימים שמאז ומעולם שמרתי בצד. אני לא מתכוונת יותר. לא לדלג מעלי ולא מעל אף אחד. מה שיש בתוכי, סביבי ומחוצה לי כמראה, זו מתנה. גם אם לפעמים אני רוצה לשבור אותה.

משתדלת לשמור על ההגנות כל עוד הן מרגישות לי חשובות. למרות שהן מנסות להתפרץ ולקחת אותי אחורה, מתקדמת קדימה.
לפעמים בזחילה. לפעמים בריקוד סוחף. ובעיקר …
באהבה.

כותבת את זה ברציף הרכבת בחוץ. קר לי. והגוף שלי רועד רעד לא רצוני כאילו נכנס אל תוכי שד. אבל בעצם.. ההיפך הוא הנכון. השד השותק קפץ על המסילה ונדרס.
ואני …
חופשיה לנשום ולחיות.

תודה על השפע שבחיים האלה. על כל אדם. על כל מלאך. על כל מטרה.. שהתגשמה, שהתפספסה. או בדרך לקרות.

תודה על כל מי שמופיע בדרכי ומראה לי שהגישה שלי לחיים ולרווחה כלכלית ממש עובדת (מדי פעם אני פוגשת אנשים מ א ו ד מצליחים, שעושים את זה בדרכי.
בו זמנית, אלה שמלווה.. לרוב עושים ועושות קפיצות מהירות.

תודה על כל הפספוסים. על המתנגדים. המפחדים והמסתגרים. תודה על אהובי שהגיע ונמצא בתוכי.. (אני יודעת שעוד מעט ניפגש גם בעולם הפיזי. ואולי אתה קורא את זה עכשיו .. תדע שאני מכינה את עצמי לאהבה כ ל כך גדולה).

ותודה לי. לעצמי.. שלא מוותרת גם אם לפעמים אני מסכימה לעבור דרך קירות. מסתבר שהם זזים לכבודי במהרה. גם אם נדמה שעשויים מבטון.

ולסיום .. תודה על הקלות. על הפשטות. ועל העצירה המבורכת בדרך.
תודה על העוצמה העל אנושית שבי שיכולה ה כ ל. תודה מיוחדת לאל ולאלה שהעוצמה הזאת ממש לא שלי, ושאלוהימ(ה) איתי.

וחשוב לא פחות – תודה לכם.. אתם שקוראים. נוכחים. נותנים ומקבלים דרכי.

הכאב אולי הכי גדול בחיים שלי הוא חוסר באינטימיות. חוסר בקרבה רגשית.
רוב חיי הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. כי באמת לא יכולתי לחלוק את הקרבה האמיתית ואת עולמי הפנימי עם אף אחד. בילדותי הרגשתי כל כך לבד שהקירות השחירו סביבי.
החשיכה הייתה כל כך גדולה והבדידות כל כך קורעת לב, שהייתי מתפללת לאלוהים שייקח ממני את הכאב. או שיקח אותי מהחיים. היו רגעים שלא יכולתי לשאת את זה יותר. 

עם כל הקושי שחייתי, הגעתי לשנים רבות יפות, ולרגע הזה .. שבו אני מאוהבת בי ובחיים. גם ברגעים כואבים וחשוכים שלפעמים מגיעים. גם ברגעי זרות ותחושת נטישה פנימית. אני איתי.

יחד עם זאת, לאחרונה ביקשתי עוד. עוד אינטימיות. עוד קרבה.. הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה אהבה לחוות שמעולם לא נתתי לה סיכוי או הזדמנות אמיתית.

ועם הבקשה הנחושה פתחתי את בור החשיכה. לאט לאט ובזהירות. ברגישות מרובה שבינתיים לא נותנת לאף מצב מטלטל מדי להיכנס. שמתי ידיים על הלב שלי. וביקשתי זכות קיום אמיתית.
להרגיש ראויה ואהובה מעצם היותי וקיומי. מבעד לקליפות שצועקות. שהודפות ומרחיקות. 
מבעד לשכבות פרוד, שנאה ושיפוטיות. מבעד לריחוק. מכבדת את ההגנה. את הזרות ששומרת עלי מכל רע.
ומבקשת עוד ממני איתי.

לפעמים נדמה שלא אוכל לעולם למלא ולספק אותה. את אותה ילדה נטושה, בודדה ומפוחדת שבי. 
נדמה שכל האהבה שבעולם לא תספיק.
שכל כך כואב שלא משנה מי יחזיק לה את היד היא תרצה שהכאב הזה יפסיק.

אבל שם אני האמיתית נמצאת .. ומבעד לאורות, לאושר לבליס, ולכאב העמוק שחוויתי בשנתיים וחצי האלה. 
פתאום מרגישה שלגעת בכאב הזה, הוא הדבר שהכי מפחיד וגם הכי מלהיב אותי לאחרונה.

מסתבר ששום דבר לא מרגיש לי יותר חשוב, משמעותי ובעל ערך, מאשר למצוא את מעיינות הקרבה האלה מבפנים לכל כולי. 
גם על חשבון החוויות הכי מפוצצות מלהיבות ומענגות שיכולתי לחוות באותו זמן.

מבחינתי זמן רגישות לעצמי הוא הכי טבעי. 
הכי אוהב שיש. הכי שווה שיש.
שם אני מרגישה מלכה. גם כשפוגשת בי את השפחה שבחרה לבטל את עצמה. לוותר על עצמה. להיות תלותית. להתרחק מכולם ולהתבודד.

ומבין כל ההריסות המכאיבות שסביבי. הבושה שעוטפת אותן. והתחושה שלפעמים אני זרה בעולמי.. מכירה בי כשווה כמויות של אהבה שלא זכיתי לדעת שקיימות.
אושר במימדים שלא הסכמתי לגלות.
שקט עמוק באינטימיות אמיתית. 
וחיבור בכל הרמות. כזה שאפילו לא העזתי לאפשר ולבקש עד היום. עם עצמי ומחוצה לי. 

אז אם יש בי עוד חומות שמאפשרות רק לחלק קטן מזה להתגלם כמציאות, אני מאשרת ומרשה להן להפוך לנהרות של עונג ואור. שיזרמו ויגיעו לים. 
רואה את אור השמש מחמם אותי.
רוח קרירה מנשבת על הפנים. 
הכל מרגיש אחד.
ואני … אוהבת.