במערת לב בטוח ופתוח

חשפתי שלשום משהו מאוד פגיע ואינטימי. בפחד גדול מצד אחד, כי יש בי חלק שממש רוצה להתכרבל עם זה לבד ולהסתתר. פחד אחר אומר שלא יקבלו אותי כמו שאני. שלא יאהבו אותי. במציאות .. בשנה האחרונה החיים התעלו על עצמם ברמת השפע שאני שוחה בו. ברמת הדיוק באינטימיות שאני חווה עם עצמי ועם כל אדם ואהוב. ברמת התשוקה שלי שנפתחת, ככל שאני נפתחת ונחשפת. והאהבה שזורמת לכל חריץ הכי קטן של הקליפה הסדוקה של ליבי. אני מפחדת והולכת עם הפחד. כי יודעת שזו בקשת ליבי. תשוקתי. מהותי. להיחשף ולפתוח את הלב לאהבה יותר גדולה. לא רק בבית. גם אל מול העולם.

מאוד קשה לשמור על תדמית כשהלב רוצה להיפתח. למרות שהחלק של האגו הפגוע מבקש אותה כהגנה. בקשת הלב עמוקה יותר לשמחתי.

ובכל מקרה, רציתי שתדעו .. (וזה מוקדש בעיקר לכל המודאגים שכתבו לי בימים האחרונים).. שהלב שלי ״נשבר״ בתקופה זו מרוב שמחה. כי חוויתי התעלות רגשית, תודעתי, פיזית ורוחנית כל כך עוצמתית בשנתיים האחרונות.. שהייתי חייבת לחזור רגע למערה. לקחת איתי את כל החלקים הכי עצובים, עזובים ואבודים שלי. שמרוב אור גדול שנכנס.. נבהלו למוות.
לא כל כולי יודעת להכיל שנתיים של (רוב הזמן) אהבה אינסופית שמאירה אותי. עונג אנרגטי ששוטף אותי מבוקר עד ערב. ואושר שאינו תלוי בדבר. זה מה שחוויתי בחלק גדול מהמסע הזה. והאמת, כל ה״וואו״ הזה, ממש לא הכרחי כדי להרגיש נפלא.

בא לי גם פשוט להיות בשקט לפעמים. בלי בליס. בלי עונג או תעופה. בלי משהו מיוחד ומדהים שקורה בכל רגע. בלי פריצות דרך. בלי להרגיש בושה שאני בכלל ילדה בתוכי, ועוד לא מבינה.. והעולם הגדול הזה מציף אותי מכל הכיוונים.
אז בחרתי לזרוח לי בשקט בתוך המערה.
חשוך קצת. אבל נעים ואינטימי איתי.

בו זמנית, אני יוצאת ממנה די הרבה. מוקפת בהמון אנשים מדהימים. תודה עליכם (!!). חולקת זמן איכות עם חברים אהובים. נהנית מכל מה שאני יוצרת וחוקרת לי בשקט. וסוף סוף מרגישה שאין לאן לרוץ ואין לאן למהר.
שבבוא העת יגיע גם הבית והעשיה המדויקת. מרגישה קרובה אלי בכל נושא. בכל תחושה.. בכל מרחב פיזי ורגשי.

ובעיקר יש בי ״לא״ מאוד חזק, יציב ואוהב בתוכי. לכל מה שלא בא לי עליו. על כל מה שלא אמיתי או לא משמח אותי יותר בחיים.

לראשונה בחיי אני מקבלת באופן מלא, כל כאב, פחד, זעם, פרוד, ניתוק או זעקת שבר שנמצאת בתוכי. מסכימה לפגוש יותר ממה שסרבתי לראות בעבר. נותנת לעצמי תמיכה וגב אמיתי.

אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, שאפילו מה שאני מתנגדת אליו דממת מוות, מרגיש לי מקודש, מבורך ואפילו רווחי
(כל חוויה שלי, היא חומר גלם ליצירה עסקית שמתרחשת מאחורי הקלעים בעונג רב).

יש דברים מסויימים שמאז ומעולם שמרתי בצד. אני לא מתכוונת יותר. לא לדלג מעלי ולא מעל אף אחד. מה שיש בתוכי, סביבי ומחוצה לי כמראה, זו מתנה. גם אם לפעמים אני רוצה לשבור אותה.

משתדלת לשמור על ההגנות כל עוד הן מרגישות לי חשובות. למרות שהן מנסות להתפרץ ולקחת אותי אחורה, מתקדמת קדימה.
לפעמים בזחילה. לפעמים בריקוד סוחף. ובעיקר …
באהבה.

כותבת את זה ברציף הרכבת בחוץ. קר לי. והגוף שלי רועד רעד לא רצוני כאילו נכנס אל תוכי שד. אבל בעצם.. ההיפך הוא הנכון. השד השותק קפץ על המסילה ונדרס.
ואני …
חופשיה לנשום ולחיות.

תודה על השפע שבחיים האלה. על כל אדם. על כל מלאך. על כל מטרה.. שהתגשמה, שהתפספסה. או בדרך לקרות.

תודה על כל מי שמופיע בדרכי ומראה לי שהגישה שלי לחיים ולרווחה כלכלית ממש עובדת (מדי פעם אני פוגשת אנשים מ א ו ד מצליחים, שעושים את זה בדרכי.
בו זמנית, אלה שמלווה.. לרוב עושים ועושות קפיצות מהירות.

תודה על כל הפספוסים. על המתנגדים. המפחדים והמסתגרים. תודה על אהובי שהגיע ונמצא בתוכי.. (אני יודעת שעוד מעט ניפגש גם בעולם הפיזי. ואולי אתה קורא את זה עכשיו .. תדע שאני מכינה את עצמי לאהבה כ ל כך גדולה).

ותודה לי. לעצמי.. שלא מוותרת גם אם לפעמים אני מסכימה לעבור דרך קירות. מסתבר שהם זזים לכבודי במהרה. גם אם נדמה שעשויים מבטון.

ולסיום .. תודה על הקלות. על הפשטות. ועל העצירה המבורכת בדרך.
תודה על העוצמה העל אנושית שבי שיכולה ה כ ל. תודה מיוחדת לאל ולאלה שהעוצמה הזאת ממש לא שלי, ושאלוהימ(ה) איתי.

וחשוב לא פחות – תודה לכם.. אתם שקוראים. נוכחים. נותנים ומקבלים דרכי.

אינטימיות אמיתית

הכאב אולי הכי גדול בחיים שלי הוא חוסר באינטימיות. חוסר בקרבה רגשית.
רוב חיי הרגשתי כאילו אני לבד בעולם. כי באמת לא יכולתי לחלוק את הקרבה האמיתית ואת עולמי הפנימי עם אף אחד. בילדותי הרגשתי כל כך לבד שהקירות השחירו סביבי.
החשיכה הייתה כל כך גדולה והבדידות כל כך קורעת לב, שהייתי מתפללת לאלוהים שייקח ממני את הכאב. או שיקח אותי מהחיים. היו רגעים שלא יכולתי לשאת את זה יותר. 

עם כל הקושי שחייתי, הגעתי לשנים רבות יפות, ולרגע הזה .. שבו אני מאוהבת בי ובחיים. גם ברגעים כואבים וחשוכים שלפעמים מגיעים. גם ברגעי זרות ותחושת נטישה פנימית. אני איתי.

יחד עם זאת, לאחרונה ביקשתי עוד. עוד אינטימיות. עוד קרבה.. הרגשתי שיש עוד כל כך הרבה אהבה לחוות שמעולם לא נתתי לה סיכוי או הזדמנות אמיתית.

ועם הבקשה הנחושה פתחתי את בור החשיכה. לאט לאט ובזהירות. ברגישות מרובה שבינתיים לא נותנת לאף מצב מטלטל מדי להיכנס. שמתי ידיים על הלב שלי. וביקשתי זכות קיום אמיתית.
להרגיש ראויה ואהובה מעצם היותי וקיומי. מבעד לקליפות שצועקות. שהודפות ומרחיקות. 
מבעד לשכבות פרוד, שנאה ושיפוטיות. מבעד לריחוק. מכבדת את ההגנה. את הזרות ששומרת עלי מכל רע.
ומבקשת עוד ממני איתי.

לפעמים נדמה שלא אוכל לעולם למלא ולספק אותה. את אותה ילדה נטושה, בודדה ומפוחדת שבי. 
נדמה שכל האהבה שבעולם לא תספיק.
שכל כך כואב שלא משנה מי יחזיק לה את היד היא תרצה שהכאב הזה יפסיק.

אבל שם אני האמיתית נמצאת .. ומבעד לאורות, לאושר לבליס, ולכאב העמוק שחוויתי בשנתיים וחצי האלה. 
פתאום מרגישה שלגעת בכאב הזה, הוא הדבר שהכי מפחיד וגם הכי מלהיב אותי לאחרונה.

מסתבר ששום דבר לא מרגיש לי יותר חשוב, משמעותי ובעל ערך, מאשר למצוא את מעיינות הקרבה האלה מבפנים לכל כולי. 
גם על חשבון החוויות הכי מפוצצות מלהיבות ומענגות שיכולתי לחוות באותו זמן.

מבחינתי זמן רגישות לעצמי הוא הכי טבעי. 
הכי אוהב שיש. הכי שווה שיש.
שם אני מרגישה מלכה. גם כשפוגשת בי את השפחה שבחרה לבטל את עצמה. לוותר על עצמה. להיות תלותית. להתרחק מכולם ולהתבודד.

ומבין כל ההריסות המכאיבות שסביבי. הבושה שעוטפת אותן. והתחושה שלפעמים אני זרה בעולמי.. מכירה בי כשווה כמויות של אהבה שלא זכיתי לדעת שקיימות.
אושר במימדים שלא הסכמתי לגלות.
שקט עמוק באינטימיות אמיתית. 
וחיבור בכל הרמות. כזה שאפילו לא העזתי לאפשר ולבקש עד היום. עם עצמי ומחוצה לי. 

אז אם יש בי עוד חומות שמאפשרות רק לחלק קטן מזה להתגלם כמציאות, אני מאשרת ומרשה להן להפוך לנהרות של עונג ואור. שיזרמו ויגיעו לים. 
רואה את אור השמש מחמם אותי.
רוח קרירה מנשבת על הפנים. 
הכל מרגיש אחד.
ואני … אוהבת. 

גילוי עצמי … בדרך לחופש כלכלי

זכיתי בחיים האלה. הרבה מעבר למה שיכולתי לדמיין. זכיתי לדעת מי אני באמת. להרגיש את זה בעומקי ליבי וגופי. לחוות חיבור ישיר לנשמה שלי. ולדעת לתרגם את השפה הכי יצירתית ואמורפית שלי לקרקע. למעשה אהבה עם החלומות שלי. עם החיים יום יום. עם עסק אינטרנטי מרטיט ומרגש שאני כבר שנתיים עובדת עליו. וסוף סוף רואה מה נוצר שם מאי ידיעה מוחלטת. ואני מרגישה קריאה ברורה להתחיל להעביר הלאה את המתנות האלה שוב.

בשנתיים האלה התרכזתי רק בעצמי. ובעצם ניקיתי את השולחן מכל הפרעה, שמנעה ממני לחיות את החזון הכי מרגש שיכולתי לדמיין במציאות. עכשיו אני רואה שגם בעסק המתהווה.
מה שאיפשר לי, בזמנו, לקחת פסק זמן, זה אמון מאוד מאוד גדול בעצמי ובדרכי.

לא ידעתי לאן אני הולכת כשיצאתי אל המסע הזה. בלי בית קבוע ויציב. בלי רכב. בלי הכנסה שמאפשרת לי לעבור לדירה.
בלי ביטחון או וודאות מה יהיה מחר. או על מה אני בכלל “עובדת”. אבל בבטן הייתה בי הידיעה שאני עושה נכון. היום אני רואה.

המיקוד המרכזי שלי במסע הזה התחיל בליהנות, וליצור לעצמי חיים מלאי השראה. חיים שמונעים מתוך חיבור בין חזון הנשמה שלי. למציאות היום יומית – איפה אני נמצאת ועם מי. איך אני חיה.
ומה אני עושה כדי לאפשר את המימון של המציאות הזאת גם ברמה החומרית.

כשרוח וחומר הם אחד, הגוף רוטט. העונג האנרגטי שחוויתי במסע הזה הוא אינסופי. אושר מעצם היותי. החיבור העוצמתי הזה התאפשר, בעיקר דרך השיטה האנרגטית שנולדה דרכי בשנים אלה.
היא מועברת דרכי באמצעות שירה אקסטטית. מאפשרת לי, ולאנשים שחווים, להתחבר למי שאנחנו באמת, ולבטא את המהות שלנו החוצה בשלמות. רבים שחווים את השירה בלייב, משתפים על תחושת אחדות. אהבה. שייכות ובית.

אחרי תקופה של חיים בתנועה, של חווית יחד, שקט פנימי ושירה.. הבנתי שאין סיכוי שאני חוזרת לחיות חיים “רגילים”. אני מרגישה שחופש בשבילי הוא מאסט. ושאני מחוייבת לזה במאה אחוז. שמאוד מתאים לי להמשיך לנוע, ולטייל בארץ או בעולם כאוות נפשי.
ולהיות אמא נוכחת, מאושרת וזמינה לילדים שאלד בבוא העת.

ראיתי איך הנשמה שלי שיודעת את זה, קראה לי ליצור בשנתיים האלה תכנית ליצירת חופש כלכלי דרך הכנסה פאסיבית. ולנקוט בצעדים פרקטיים כמעט יומיומיים, כדי לאפשר לזה לקרות בבוא העת. הלכתי אל הלא נודע ובטחתי. היום אני רואה איך כל מה שעשיתי בשנים האלה, הכין את הקרקע.

את שלב המימוש בא לי מאוד לעשות ביחד איתכם. תכניות אינטרנטיות מוכנות עדיין אין. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אדם יסודי, ועד שלא הפכתי מכל קצוות התבל, את מה שאני מוסרת החוצה, זה לא ייצא. (תיכף…) ובינתיים:

* יש לי תשוקה להתחיל שוב **מפגשים טלפוניים**. נדבר על הנושאים האלה, או על כל דבר אחר שבוער בכם. עם דגש על חיבור לכיף ולהנאה בחיים ובעשיה. וחיבור לעוצמה שלכם, דרך השירה שאני שרה.

* בא לי מאוד **להרצות** על הנושאים הקרובים לליבי. וזה כולל את המסע שעליו שיתפתי פה על קצה הקרחון – של אמון ואמונה בדרך שלנו, ובמי שאנחנו באמת. על חיבור לתשוקה, ועל הכוח שלה לשנות חיים ולהגשים מטרות. ועוד.. ערב מהפנט הכולל שירה אנרגטית – שזה חלק משנה חיים! ואפשרות לחלק יצירתי חוויתי.

מוזמנימות להזמין אותי אליכם ולארגן ערב כזה ביחד.
ולכתוב בפרטי לגבי מפגשים טלפוניים – יש מקום ל5 בשבוע הבא.

יוליה אור לב: Crystal Singing – קטע שירה אנרגטית

קטע שירה מדיטטיבי קצר להנאתכם. להאזנה עם אוזניות סטריאופוניות או רמקולים איכותיים. באהבה

איך עזבתי חיים שלמים ויצאתי למסע בעקבות קריאת הלב? סיפור החזרת האמון והתשוקה שלי בעולם

אחרי שנה וחצי של מסע מרתק ומשנה חיים, שבו חייתי שנה וחצי בלי בית קבוע. שחררתי את העשיה שהייתה, טיילתי בארץ והתחלתי לשיר.
אני חולקת בסרטון כנה וחשוף, את הסיפור שעומד מאחוריו.
מה הביא אותי לצאת למסע בעקבות האמון בתשוקה וברצון הלב הטבעי?
איך הסתדרתי במשך שנה וחצי בלי בית משלי?
ומה איפשר לי ללכת אל הלא נודע בנחישות ובביטחון מלא?

אחרי שנה וחצי של מסע מרתק ומשנה חיים, שבו חייתי שנה וחצי בלי בית קבוע. שחררתי את העשיה שהייתה, טיילתי בארץ והתחלתי לשיר. אני חולקת בסרטון כנה וחשוף, את הסיפור שעומד מאחוריו. מה הביא אותי לצאת למסע בעקבות האמון בתשוקה וברצון הלב הטבעי? איך הסתדרתי במשך שנה וחצי בלי בית משלי? ומה איפשר לי ללכת אל הלא נודע בנחישות ובביטחון מלא? יוליה אור לב

Posted by Yulia Or Lev on Sunday, November 5, 2017

בריאה מחדש … מאהבה נולדתי וכאהבה אלך

יש רגע כזה שבו את מתעוררת בבוקר. ומבינה בעומקיי עומקייך שהגעת. שהשקט כבר כאן. שהתגשמות חלומותייך היא האהבה שאת. עמוק בתוכך.. בלי שום ציפיות, יעדים או מטרות, שנועדו לספק איזה צורך או רעב פנימי. כי הוא מוכל, מוגן ומוזן.
שאין יותר זמן לבזבז על מטרות משניות. או רצונות מתחלפים.
זה הרגע שבו את במנוחה פנימית כזאת, שאינה תלויה בדבר. במי שהיית או במי שתהפכי להיות. וזה הרגע שבו את נותנת לעצמך את הרשות להתפנק. לקבל. להתמלא מעצם היותך.

מה שרק גורם לך להרגיש יותר ראויה ואהובה.
ורק מאשר לך, שהדרך שבה הלכת עד היום, הייתה לך נכונה.
גם אם נדמה לך שחצית אוקיינוס ונשארת בלי כוחות.
גם אם שמעת אנשים אומרים לך שאת לא מדויקת או לא רואה. או לא יודעת.
גם אם את עצמך ביקרת אותך. וציפית ממך להיות אישה אחרת.
גדולה יותר. מוצלחת יותר. מרוויחה יותר.
בעלת ערך עצמי זה או אחר.
עם שאיפות או רצונות אלו או אחרים.

את הגעת. בזכותך.
בזכות מי שהיית.
בזכות כאבייך ופחדייך. בזכות זה שרעדת והתנגדת.
וצרחת את נשמתך.
וכאבת ושרת לאלוהים.
ופינית מקום לך.. לכל כולך לאהוב. ולהיות נאהבת.
ומשם נולד הכוח הכי גדול שבתוכך.
מאוחד עם כוחות הבריאה.
הפעם בלי בריחה.
בלי הסתרה. בלי נטישה.
ירדת מנכסייך כדי לקבל אהבה ואדמה.
רק שנכסייך רק עלו וגדלו.
שמרו להם עליך.
כדי שאת תהיי במנוחה כשהשפע שציפית ודמיינת וקיווית,
יגיע אחרת.

לעיתים בזבזת את עוצמתך הרגישה על מאמצי על.
לזכות בהכרה. בתחושת ערך עצמי וידיעה שאת ראויה.
לעיתים ברחת מקולותייך הפנימיים הפגועים,
שביקשו שתהיי אחרת.
לעיתים אטמת את אוזנייך כדי לא לשמוע את זעקת ליבך.

אבל שום דבר. אף אחד ואפילו לא את.
לא יכולים לעצור את גלי האהבה.
העונג היצירתי. והגל הגועש של הרגע הזה..
שבו את מתעוררת במיטתך,
גם אם היא זמנית.
ומרגישה ראויה לאהוב אותך כמו שאת.
משם נולדת פעימה של יצירה.
ומשם את משמיעה את ליבך ואת קולך.
בשירה. בנגינה. באמירה חסרת פשרה.
שם את את.
ואת אהובה כי נתת לעצמך את הרשות להיות ולהיראות.
ואין אדמה שתעמוד בצעדייך ולא תרעד.
ואין מי שיוכל להתעלם מקולך.
כשרק תעבור בך אותה האשמה שבה אחזת עד היום.
ואותה בושה שחסמה את תפילתך.
ותגידי הנה אני כאן.
הינני.
ושער אחד נסגר. ואחר נפתח.