חומה. הייתי רגילה להלך בעולם כשהיא עוטפת אותי מכל כיוון. הלכתי איתה שנים רק כדי לגלות.. שאין לכבוד מה להרים אותה יותר. אפילו אם מסביב.. זה מרגיש שמשהו יכול לאיים או להפחיד. לפני כמה ימים, בזמן הליכה לילית בטבע, הרמתי עיניים לכוכבים. ראיתי אותם תלויים מעלי. כמו כמו שטיח פנסים מרהיבים בשמים. ולפתע שמעתי בתוכי: חומה = חום ה’ = המוח = מוח ה’.
בתוך הפליאה העמוקה שחשתי באותו רגע.. צופה בכוכבים שכמותם ראיתי עד היום רק לעיתים נדירות – במדבר או ביערות רחוקים.. פתאום ראיתי בבהירות איך המוח חוסם את האמון והביטחון שלנו בעולם. אם אנחנו ממוקדים בחשיבה שכלית, שמנותקת מחום ה’.
החום שאנחנו יכולים לבקש אותו ולהתעטף בו. בכל רגע שרק נבחר. ואז.. נגלה אלינו קסם וסוד, שטמון במוח ה’. זה שמצוי במה שאולי אינו נראה לעין. ואינו בהכרח מסתדר עם הגיון שכלי.. אך זמין ונגיש לנו בכל עת. בכל רגע ורגע במציאות.
וכשאנחנו עטופים בחום ה’, באהבה שאינה תלויה בדבר, מלבד ההסכמה שיש לנו – לבקש ולאפשר. לקבל, להכיל ולהנכיח. להעביר דרכנו, לשדר החוצה בנתינה.. וחוזר חלילה. אז גם המוח הופך להיות לכלי שמשדר את חום ה’. את אותה אנרגיה קסומה ומופלאה.
הרגשתי שנסגר בתוכי מעגל. של משהו שנח במקומו. והזמנה להמשיך ללכת את הדרך. רק להניח לחומות להישאר בעבר. היכן שבאמת היה בהן צורך ממשי.
כיום.. אני חופשיה. בחירות מלאה לחיות את דרכי עטופה בחום. באהבה. וליהנות מהפליאה הזאת עוד ועוד. בכל יום שעובר.. אני מרשה ליותר מהשפע הזה להיכנס אלי. למלא אותי. ולהנכיח את כל היש הזה במקומו. כי הכל.. כבר. כאן. בהודיה 
אז בפורים הזה.. לא התחפשתי. ולא עטיתי עלי מסיכה. רק הוצאתי איזה חלק בי שראה והרגיש משהו אמיתי. ואישר לי ולו להלך בלי ספקות עצמיים. בלי פחד מלא להיות לבד. או פחד מלהיות לבד מידי. שישעמם לי או שארגיש לא מחוברת. שיהיו עלי עיניים “מיותרות” ועוד ועוד..
