בנהר שבין הנפרדות לאחדות

אי שם עמוק בפנים, במקום הכי הרמוני בתוכנו, אנחנו יודעים ומרגישים סולידאריות ואמון אמיתי. אהבה ללא תנאי לאחד לשניה ולשני. ותחושה שאנחנו יחד באותה הסירה שנקראת “חיים”. הכמיהה הכי אמיתית שלנו זה לחוות אהבה עמוקה. מעבר לנבדלות, לנפרדות ולחומות ההגנה ששמנו על ליבנו.
רק מה.. לרוב לא מדברים על *הצל הענק* שהכמיהה הזאת מייצרת.
תופעה שנקראת “כולנו אחד” שלפעמים משמעה “ביטלנו את *העצמי הייחודי* שלנו, מספיק כדי להרגיש שייכים לאיזה זרם אחיד ושקרי” או “התאחדנו” שווה ערך ל”שכחנו מי אנחנו באמת בתוך הזוגיות הזאת. אנחנו לחלוטין מעורבבים ותלותיים”.

ועל התופעה המעניינת ואף מסוכנת הזאת אני רוצה לדבר. בלב כבד, אני מודה, כי לפעמים כואב להסתכל לביטול עצמי עמוק בעיניים. אבל זה המצב. ברוב הקהילות שבהן עד היום שמעתי את המשפט “כולנו אחד”, הייתה זו אמירה ריקה וחסרת תוכן. שהתבססה בעומק על בדידות אמיתית וכואבת. כזו שמבקשת נחמה והשתייכות. בדידות מתוקה וטובה. שכל מה שאנחנו זקוקים לו כשהיא עולה בפנים, זה לחיבור ולחיבוק. *לפני הכל – עם עצמנו* עם ליבנו ונשמתנו. וכהמשך ישיר עם האחר.
כך נוצרת “אחדות” אמיתית לעומת אחידות.

באותה המידה, במערכת יחסים שאינה מאוזנת יש נטיה לחוות “אוטופיה” משותפת, על חשבון יצירת מרכז פנימי יציב. היכרות עם העצמי האישי. וטיפוח עולם ערכים מבוסס אמת עוצמתית.

אז איך עושים את זה, כשמשתייכים לדור שמורד נגד ניתוק וניכור שפעם היו ברירת המחדל בעולם? ועדיין נשארים ערים למלכות האישית, ולייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו?

איך נפגשים בקרבה אמיתית במערכת יחסים בלי להתערבב עד ערפול חושים? איך מרפים אל תוך נוכחות והשתייכות קהילתית, בלי לבטל את הבסיס האישי? ובעיקר, בלי לאכול לארוחת בוקר רעיונות “רוח’ניים” חסרי אדמה ואמת?

אני מודה שברמה הרגשית אין לי את רוב התשובות. הנושאים האלה מפגישים אותי עם עומקים של תשוקה וכאב. עם בקשה לקרבה אל מול מפגש עם זרות והתבודדות פנימית. עם התקרבות והדיפה אל מול אהבת האחר. עם פחד להיראות לצד בקשה לעבור דרכו, כי האהבה גדולה.

מה שכן ברור לי, כשמש ביום בהיר, זה שנדרשת כאן ב ח י ר ה.

*בחירה לחיות במלכות* גם אם בפנים מתגלה עכשיו שפחה או עבד.
בחירה להיות ב א ח ד ו ת אמיתית – שזה בכלל לא קשור לאף אחד אחר(!)
אלא לאיחוד בינך לבין עצמך. להגשמה פיזית של רצון הנשמה *שלך*. בחירה שמאז ומעולם הייתה שלך, הרבה לפני שהגעת לעולם הזה.
זו שנשמעת עמוק בליבך. במנגינתך ההרמונית הפנימית.
זו שאינה מתערבבת עם שאר המנגינות ועומדת כהרמוניה ייחודית בפני עצמה.

זו הזמנה אישית – ללכת בדרכך! להגיד את מה שיש לך להגיד בנוכחות ובעוצמה. לפעול במציאות כפי שהלב שלך מבקש. לחיות את החיים שהנדיבות האישית שלך מביאה אותך לחיות. לתת ולקבל. להעניק ולבקש. רק מתי, ממי ולמי שנכון לך.

נדמה אולי שזה ייצור זרות או ניתוק? אולי.. מול מי שלא התאמנו להם או להן מלכתחילה. לאחרים שכן, נהפוך להיות מגנט רב עוצמה והשראה אדירה.

האמת …? זאת אמנות. והאמנים האלה שיודעים, הם אנשים שקמים ואומרים “לא!” נחרץ לכל מה שהוא לא “זה”. לכל מה שאין שם את אותה אמת, שמהבהבת בצבע הממגנט אותם.

אלה האנשים שיש בהם רעיונות פורצי דרך. אנרגיות גבוהות. ויכולות מימוש וביצוע פנומנליות, כי הם מ ח ו י י ב י ם למי שהם באמת.
גם אם לרוב האחרים זה נשמע הזוי לחלוטין או מוזר.
הם יאזינו בתשומת לב למתנגדים, אם בכלל ישנם, ינידו ראש מצד לצד. ימשכו בכתפיים וימשיכו בכיוונם האמיתי בחיים.

כן, גם אם זה כואב. גם אם נדרש מהם לוותר על אנשים מסויימים שלא מסוגלים להתחבר. גם אם זה אומר להתפרש כשונים או מוזרים.

למה? כי אין להם שום ברירה אחרת. לרוב, בשלב זה או אחר, הם הולכים “על כל הקופה”. כי הנשמה שלהם לא מבינה את המילה “פשרה”.

ו”הם”…(אנחנו? אתם?) שחיים את רצונם בהתמסרות. מוכנים לעבור דרך כל אתגר. העיקר לנוח מבפנים בזמן שהם עושים את אותה בחירה, שהידיעה הפנימית שלהם אומרת עליה “זה זה!!” “לשם ללכת!”.
וזהו. מכאן והלאה הרעש בעולם כולו שותק. והם… חיים.

מים קסומים

מתמסרת לתדר של הנחל. מתאחדת עם הצלילים הנסתרים, שרק הלב שומע עמוק בפנים. חשה את זרימת המים על הגוף. שוטפים את מה שמוכן להיגמר. למות. לפנות מקום לחדש.
מוסרת את מלוא הגוף והנפש לאהבת הטבע.

צופה בשפיריות חגות מעלי. רוקדות את תנועתן הקסומה. מעגלים מעגלים סובבות סביב גופי הרפוי.

יחידות בשלל צבעים מרהיבים. וזוגות-זוגות מחוברים. עפים יחד כאחד, עושים אהבה תוך כדי תנועה.
מתיישבות על חלקים שונים בגופי. מאחדות אותי איתי. שולחות קרניים של התחדשות לליבי. מחזירות אותי למהותי.

ליבי פועם רגעים של חסד. קסם ממלא את עולמי. מישירה מבט אל תוך עיניהן המופלאות, שרואות אותי הרבה מעבר למוכר לי בעצמי. מעגלים מעגלים של ריפוי נשלחים אלי. צורות גאומטריות של אור, עונג ואחדות.

בהודיה על הרגעים הגדולים של החיים. שמזכירים לי מי אני. הרבה מעבר למילים.

#פארק_הירדן_הבית_של_הלב_שלי

נשמה פורצת דרך

הכאב הכי גדול שלנו בחיים הוא כאב הנפרדות. לא משנה באילו מילים או סיפורים נעטוף אותו. במה נתרץ אותו. אחרי הכל זה *ה*נושא. והאמת שרובנו מנסים להימנע מלהרגיש את אותו כאב. אני אישית ברחתי ממנו בעקביות במשך שנים, ובכך נמנעתי מלהניח שורשים עמוק בתוכי.

אך הגיע הרגע, שבו ההימנעות מההרגשה הזאת, הביאה איתה חווית חיים עוד יותר כואבת – של ביטול עצמי. מחיקת זהות אישית וייחודית. ניסיון להיות כמו כולם ו”להתאים ל…”. מה שכמובן פגע במערכות היחסים שלי. ביכולת ליצור כסף בדרך אותנטית. בביטוי עצמי אמיתי. ובחופש להאיר את העוצמה שלי החוצה במלואי.

הכאב האמיץ הזה, שבסך הכל מאותת לנו “שימי לב אהובה!” “שים לב יקר!” הוא אהבה טהורה. אהבה שמופיעה במפגש עם הסדקים הכי עדינים שבפנים. אלה שמובילים אותנו לאמת העמוקה של הלב שלנו. לאיחוד עם חלקיינו המודחקים שמהם ניתקנו בעבר. ושם ממש נמצאים השורשים האמיתיים שלנו.
אלה שעומדים בפני עצמם. איתנים לנגד כל סערה. אינם תלויים באף אחד אחר.

ושם.. בשורשים אלה ממש, מסתתרות המתנות הכי יצירתיות שלנו. קולנו הייחודי. היכולת להיות יחד בלי להתערבב. בלי לקחת אלינו “אמת” או תדרים חיצוניים בניגוד להרמוניה הפנימית.
ושם ממש.. מחכות לנו הפתעות מרהיבות. כאלה שאפילו לא יכולנו לדמיין.

תתארו לכם להעביר חיים שלמים בניסיון לרצות ולהתאים. לחיות חלקים שלנו, מעורבבים בחלקי מידע ושברירי תדרים של אחרים. לחיות כחלק מקהילה. או מעורבבים חזק בזוגיות שלנו. באמהות שלנו.
בתפקידים שאימצנו לחיקנו. או ב”שליחות” או ב”יעוד” שאיתם הזדהינו.

ולפתע לגלות שכל “האדמה” הזאת עומדת להתפורר. שהרבה מהמבנה שבנינו, מושתת על ערכים, צרכים או רצונות של אחרים. או מתאים למי שפעם חשבנו שהיינו.

ואז בזמן שהספינה מיתטלטלת במים, עולות השאלות…. אז מי אני באמת באמת?
מה “התפקיד” האמיתי שלי?
ומה לעזעזאל כולנו עושים פה בבריכת הערבוביה האנושית?

בשנים האחרונות צללתי וקפצתי ראש אל תוך החקירה הזאת.
בוקר אחד, עברתי באופן חד ומהיר מחיים לבד בעיר, רחוק מכולם. בתדר די מסוגר בתוך “עולמי הצר כעולם נמלה”. אל תוך “שדה קהילתי”.
בשנתיים וחצי האחרונות אני חיה בלי בית פיזי משלי.
בונה עוגן חזק ויציב בתוכי. ואפשר לומר, שמהבוקר עד הערב חוקרת – מה קורה לנו כבני אדם,
בכל רמה אפשרית מול הנושאים הבאים:

אובדן זהות ייחודית.
שתיקה בזמן שקול ענק מבקש להישמע.
בחירה להיות מעורבבים בזמן שה”לבדות” מבקשת מרחב חקירה אמיץ.
בחירה בהתבודדות ובנפרדות, בזמן מוכנות ליחד הרמוני. וליצירה משותפת אמיתית.
אימוץ זהות כוזבת וביטוי מתוכה, אל מול אמת אישית עוצמתית שגועשת בפנים.

ומרתק לא פחות – איך כל אלה באים לידי ביטוי בשדה העסקי והשיווקי? בעולם הטיפול והמנטורינג.
איך החרדה מעוצמתנו האמיתית, מונעת מאיתנו להרוויח כסף בדרכנו הייחודית.
וגורמת לנו להיגרר לשדה המצער של למידה מ”אלה שכבר עשו את זה”. וניסיון “לחקות הצלחות של אחרים”.

במקביל, זכיתי ואני זוכה לטעום מהאור, העונג והשפע העצום,
שנגלה אלי בתוך חיבור אנושי מעצים ותומך. אלוהים כמה שזה מרווה את צמאוני !
לחיות בתוך יצירה משותפת. בתוך שדה השפעה שיש בו אחדות ושמחה מהותית.

חקירת חיי שנוגעת בשורשים של גבולות. של ביטוי התשוקה והמיניות שלנו.
של עשיה, יצירה וביטוי הנובעים מתוך אחדות עם רצוננו הנשמתי. זינקה בזמן הזה למימדים אחרים !

אני חייבת להודות, שתוך כדי הדרך גיליתי עולמות פסיכיים לחלוטין, שאינם נראים או מורגשים לעין “לא מלומדת”. שמטרתם המרכזית, היא לנתק אותנו מאור האחדות. להסיטנו מהתכנית הגבוהה. ולהשתמש בעוצמות ובכוחות שעליהם אנחנו “מוותרים”, בין אם במודע, לבין אם לא במודע.
למטרות צדדיות שאינן רלוונטיות לנו. לפעמים למטרות זדוניות.
הכלים להשאיר אותנו מפוחדים, מבודדים. בנזקקות ובהתבודדות. בתודעת חוסר – כלכלית, רגשית ומינית. הם אינסופיים.

היופי הוא, שלא משנה מה, יש כוחות אור עצומים בידינו. ובחירה מהותית להלך ולחיות את עוצמתנו.
את הייחודיות שלנו. את התכנית הגבוהה שלנו. ולהיות יחד !! ביצירה משותפת והרמונית. באהבה.

לאורך השנתיים וחצי האלה, קרסו וגם קורסים מגדלים רבים שבניתי בחיי.
ונגליתי המהות האמיתית – מבנה בלתי ניתן לתלישה, להזזה או להריסה.
שאינו מושתת על אף גורם חיצוני –

שורש נשמתי. קרקוע מהותי ש”הוא” אני.

וכמה שזה מרגש אותי.. לגלות כלים נדירים שמתהווים בתוכי. רבים מהם עוברים דרך קולי ושירתי. אחרים דרך כתיבה וצילום סרטונים.
שמאפשרים לי להעביר את כל השפע האינסופי הזה לאנשים! לכם אהובים.
תודה על הזכות לתת ולקבל כל כך הרבה כוח ואור. לחוות עונג עוצמתי, מעצם החזרה הבייתה אלי.

להיות השראה מהלכת. עם או בלי מילים. בשקט או בעוצמה שמרעידה את עולמי.
לאפשר לאקסטזה הזאת לרקוד בתוכי. לחלוק את עושר עולמי.

מה יאפשר לי להגדיל את הנביעה שאני החוצה ופנימה בעונג אמיתי?
תודה שזה קורה עכשיו. בעוצמה. תודה על התמיכה שמגיעה אלי ומראה לי את דרכי. את דרכנו יחד!
וכך קורה.

לאכול את החיים

רוצה לאכול את כל הצבעים של העולם הזה. את כל החלקים שלי להאיר להאיר להאיר. ולפעמים רק בא לי להתכרבל באמונה שלא מגיע לי.. מרוב שהשפע שאני, וכל הצבעים הזוהרים שלי.. הם כל כך הרבה גוונים יפיפיים. אלוהימ(ה). פנה לי בבקשה מקום בפנים לכל העונג שאני.
לזמרת וליוצרת ששרה במרחבים ובסגנונות שונים. לזו שנחה במעיין ומרגישה הכי רפויה. הכי אהובה. הכי ילדה.
לאשת העסקים העסוקה. ליזמת. לזונה המינית שרק רוצה לקבל כסף על כל האהבה הזאת. להפגין את נוכחותה בעוצמה.

ולזו העדינה. הטובה. לפעמים אפילו מרצה.
לזו שכותבת דבריי חוכמה של אלפי גלגולים ודורות. ולזו שבכלל לא מרגישה קשורה לעולם הזה. מרגישה מכוכב אחר.
אלוהים כמה כיף לי להיות חייזרית לפעמים !! פשוט לא קשורה לפה. והכל כל כך הרבה יותר טוב ונעים במבט עיניים, שלא רואות את כל הקושי של העולם הזה כרלוונטי לקיומי.

אלוהים … ומה עם האמא ובת הזוג שנשכחה? איפה יש מקום לכל גווני היופי הזה עם בן אדם אחד? וואו .. הוא בטח יהיה וואחד מראה !
מעניין מי זה יהיה שישבה אותי בקסמיו המגוונים. ואלוהים איך מתרחבים לעוד אחד, כשאני עצמי מרגישה אינסופית.
וכל כך מלאה. וכל כך לא צריכה.
ומה בכל זאת נסגר שם מתחת לשכבות של “היוצרת החזקה”?

ומה עם זאת, שמתכננת תכניות עסקיות, ופתאום רואה איך עוד רגע הכל מגיע להגשמה. וזה הרי תמיד הרגע שבא לי להשאיר בצד תכנית ברורה.
ולהתחיל לרקוד אותה כמו שאני עושה אהבה.

וואו כשאני עושה אהבה.. אין תכנונים. רק בא לי לענטז ולרקוד.
לצאת לבלות ולהסניף את התותים שאספתי בידיים חשופות. הכל מתלכלך. ואני עונג מהטעם הזה. ורק בא לי עוד ועוד ועווווווד ועוווד ועוד.
ובא לי ככה. ממש רק ככה לתת ולקבל. ולצאת לאור.

ובכלל לא בא לי להיות “מורה רוחנית”, כי מה זו הרצינות התהומית הזאת?
אבל הידע שבי מאיים ללמד אותי שאם לא אתן לו לצאת,
אטבע בו! כהר געש חסר רסן הוא ישרוף אותי מתחתיו לעולמים.

אז אני כותבת ומצלמת “סרטונים שמוכרים”, בזמן שהאמנית שבי מאיימת להתפוצץ לכל עבר. לשכוח את כל המילים. ולא. לא לשלוט בהכל.
רק לתת לזה לאהוב אותי. לאהוב את עצמו דרכי.
אלוהים… מתי יהיה לי סדר? הרי רק לפני רגע הכל היה פה כל כך בריא. ברור. מסודר והגיוני.

זה כנראה לא הולך ביחד, הא? סדר כזה ברור.
יחד עם האש והרוח שבי. יחד עם כזאת כמות של אורות ורוח שטות. וכובד וקושי. ואהבה ועונג. ושמחה ושיטה איכותית.
ותכנית גדולה. והגשמה איטית ומדויקת, בסערה הייחודית שלה.

אלוהימה… רק תני לי עוד קצת “מרחב טעות”
ואני מבטיחה לעשות כמה שאני רק יכולה,
כדי להיות אני – פשוט אישה. עוצמה. אהבה.
וכמה שרק אפשר…
הכל יזרח ממני, וימצא את דרכו החוצה לבד.
אני יודעת לעשות הכל מסודר ומאורגן. ברור ומובן. לכל עיניים ואוזניים.
אבל…
אבללל…
שם בדיוק אני מאבדת את קולי האמיתי! כי הכל כבר כל כך מהודק. מעובד ומתוכנן. וזו כבר לא אני!

So Fuck It All …
החופש שלי הוא לנבוע בקצב שלי האמיתי. להיות הפעימה.
וגם אם למישהו הוא נשמע כאוטי. אני נחה בתוכי ובתוכו,
יותר מאשר אם מכניסים אותי למצגת. לעשיה “חכמה ומסודרת”.
הרבה יותר נעים לי לטרוף את החיים מאשר להיות “ממותגת”.

ממילא בסוף ה”מיתוג” הזה שלי יציג אותי כמו שאני.
אז הגיע הזמן .. לשחרר את כל התכניות. לזרוח.
וללמוד להיות האהבה הזאת שאני.

שישה כלים עוצמתיים לנוכחות חמלה ואהבה עצמית – איך לשמור על רצף עשיה בזמן אתגר?

הסרטון הזה הוא מבחינתי בגדר מאסט. לכל מי שאי פעם נתקל באתגר, קושי או כאוס רגשי, שצף במהלך עשיה או תהליך יציאה לאור. שקשור אליה באופן ישיר, או למשהו שקורה בחיינו האישיים בו זמנית.
מצב שיכול להכניס למאמץ או למתח גדול. ואפילו להוציא אותנו מרצף של עשיה או מתפקוד.
אני נותנת פה שישה כלים סופר אפקטיביים ועוצמתיים, שמעניקים בסיס יציב. תומכים בנו להיות נוכחים ומנהיגים בחיינו, בחמלה, באהבה ובקבלה עצמית. ויחד עם זאת, לשמור על עשיה רציפה, עוצמתית ומשפיעה בו זמנית. באהבה ! 

אין כמו קהילה – להתייעץ ולקבל עזרה

מהפייסבוק הפרטי שלי – פניה לקהילה להתייעצות ושיתוף :
אז… מפלרטטת איתכם פה לרגע. בחודש האחרון שיתפתי כאן את הלב שלי כמעט כל יום. אני עדיין לא מגובשת לגבי “הנושא” שבא לי לתת לו את מירב הפוקוס בתקופה הקרובה. כן מרגישה אותו ממש חזק בגוף. את התדר. את גל העונג שנובע ממני ורוצה לתת. לחלוק. לשתף.

והאמת שמדגדג לי להתחיל לעשות אירועים. ה ר ב ה זמן לא היה בא לי, ובפשטות.. הקשבתי ולא עשיתי. עכשיו מרגישה את הנביעה שרוצה לחלוק… ואווו עולם ומלואו. אז בא לי לשאול אתכם לרגע – ואשמח לשמוע כל מי שמרגיש או מרגישה לשתף אותי..:
.
* מה בא לכן כנשים, לקבל ממני במרחבים של “רק אנחנו” בלי גברים?

* מה בא לכם, גברים ונשים, לחוות וללמוד במרחבים משותפים שלנו?

* האם בא לכם שזה יהיה פרקטי ומלמד? או חוויתי לחלוטין
(כשאת התוכן, בכל נושא שנמצא לנכון להתמקד בו, אפשר להעביר אונליין).

כמובן שאעשה בסוף את מה שהלב שלי בוחר.
שאחזיר את הלב שלי אליכם גם בפיזי, כשהוא שלם, שמח ומוכן להאיר *אותי* ולא את מה שמצפים ממני.

ובכל זאת.. אני שואלת, כי כן חשוב לי ובא לי לשמור את חיבור הזה זורם,
ביני לביניכם.

** אני יודעת שלא כל כך ברור “מה אני נותנת”
“מה אני עושה” או “מי אני” **

זה בכוונה. “מאחורי הקלעים” שאתם לא רואים, מתחבא תדר מסודר תחת כותרות ונושאים ברורים. כלים עוצמתיים מצולמים של 1. 2. 3. וכו..

אז למה אני בוחרת ככה להיות מסתורית ולזרום?
אפילו במחיר של לא להיות מובנת?

למה אני בוחרת להוציא החוצה את ה”כאוס” שנובע ברגע,
ולא לתחום אותו תחת נושא ולהגיד ש”בחודש הקרוב אני עושה X”?

כי “עולמי החיצוני” גם העסקי, נברא מבפנים, מתוכי.
ואין לי אנרגיה מיותרת להוציא על שיטות וכלים,
שלא ממש ממש ממש ממש בא לי להעביר הלאה בתשוקה מתוקה,
מחר בבוקר.

אז כל הכלים האלה יחכו שאני איהנה ואחגוג אותם החוצה,
ואז אתם תקבלו פי מיליון ממי שאני באמת.
באמון אמיתי. כמו שאני.

אז…

אין לי הגדרות. או הסברים. רק שאלה פשוטה,
ממה שאתם חוויתם עד כה.
מכל מה שקראתם. ממי שמכיר או מכירה אותי.
ממשהו הכי הזוי שעולה לכם ברגע.

מה בא לכם לחוות במרחבים משותפים בינינו?

תודה גדולה לעונים. זה ממש משמח אותי שבפעם הראשונה בחיים,
קיבלתי השראה לשאול כזאת שאלה  הללויה.