פעם טראומה – היום זו מתנה

אני בהודיה אמיתית על כל פגיעה מינית שעברתי בחיים. מודה על כל שריטה בנפש. על כל גבול שנחצה. הרבה בזכות החוויות הבלתי נתפסות האלה, מגיל קטן, אני כל כך ערה היום ל”כן” ול”לא” שלי. וכל כך נחרצת לסרב בכל פעם שמשהו, ולו הכי קטן לא מדויק לי בחיים.

אנחנו חיים בתרבות שמעודדת פריצת גבולות יומיומית. כיפוף אינסופי של הידיעה הפנימית שלנו. התעלמות טוטאלית מהקול החכם של האינטואיציה. החל מהדברים הקטנים, כמו מה לאכול הבוקר. ועד לבלתי נתפסים, כמו באיזו עבודה להעביר את שארית ימיי. בשם ההישרדות, בתרבות ההזויה הזאת, לעשות יום יום משהו שממנו אני סובל או סובלת, נחשב ללגיטימי, נורמלי, ולמרבה הצער, אפילו מעורר הערכה.

אני מודה על כל בחירה נחרצת שלי להימנע מכל מה ש*לא בא לי* לעשות ב”קריירה” שלי. גם במחיר של להיות לגמרי מחוץ לנורמה. להישמע “מטורפת”, “מעופפת”, “לא מחוברת למציאות”, “רוחניקית” או כל תיאור אחר שאנשים נוטים להדביק ליוצרים פורצי דרך, שלא מוכנים ללכת מילימטר נגד הרצון שלהם.

בזכות החיבור לחזון היצירתי היציב שלי, אף אחד לא הצליח עד היום להזיז אותי מכיווני האמיץ והאמיתי בחיים. גם אם עדיין אין לי מפה משורטטת ללכת בדרכה. וגם אם לעולם לא תהיה לי כזאת. לעיתים אני מהלכת בין לשונות הדרקון. שטה על כנפי הדממה והטירוף. לא תמיד ברור לי מה אני עושה. ויחד עם זאת, ממש ברור לי מה גורם לי להרגיש מאושרת וחיה.

אני כל כך מרוצה מעצמי, על כל “לא” שאני אומרת לגבר שמרגיש לי כמו *בערך* מה שאני ראויה לו. כמו בערך מה שאני רוצה באמת. גם אם ברור לי שאולי אני עדיין לא מוכנה ל*בדיוק* שלי.
יודעת לסמוך על הרצון שלי. ללכת דוך עם האינטואיציה שלי. ולא להתפשר על מה שהגוף שלי מאותת לי כאמת.

כל כך מודה, על כל שעה של יצירה. על כל עשיה שלא הייתה לה “שום סיבה” ניכרת לעין מלבד דחף עוצמתי. על אינספור שעות דממה ש”בזבזתי” על בהיה שקטה וישיבה מתחת לעץ. שם נולדו בי בשקט מהותי, הרעיונות הכי משונים שלי.

שרק היום, כעבור שנים, אני מבינה את הדרך המפותלת בה הלכתי. ולאן היא מביאה אותי בבהירות אמיתית מיום ליום.
כל כך גאה ביצירה שנבראת לנגד עיניי כמו פסיפס צבעוני. מגלה לי לאט לאט מה יוצר(ת) דרכי אלוהים.

אז עדיין לא נבראתי ולא עיבדתי עד הסוף את כל חוויות הילדות שלי. עדיין לומדת לסמוך על אנשים, ולחיות בעוצמה את המהות שלי, כגבר ואישה מאוהבים בתוכי.
כן, בהחלט סיימתי “מסעות רפואה” מפרכים של שנים.
הכאב הוא רק צבע אחד בגלגל הצבעים. היום.. הוא פשוט חומר גלם איכותי.

מודה אני על שהיכרתי היטב את החוויה שמסתכמת ב”מישהו עושה לי משהו בניגוד לרצוני”. רוב הסיכויים שאילולא כל כך נפגעתי בשנותיי המוקדמות, לא הייתי מגיעה היום למוחלטת ולבהירות כל כך נחרצת. ל”כן” ו”לא” שמאוחדים באופן שלם עם האמת של הלב.

בהודיה גדולה על היכולת להבחין בין חיים של חירות ואמת. לחיי פשרה בינוניים בשם “חופש” רגעי וחולף. הלוואי שנהלך יום יום את האמת של הלב שלנו. ונגיד “כן!” מלא לבקשותינו העמוקות ביותר.
כולנו ראויים לזה ! תמיד.

אחדות בלב הנפרדות

“בלב הנפרדות את תמצאי את האחדות הכי גדולה”. זה מה ששמעתי בתוכי שוב ושוב ושוב במהלך השנה האחרונה. ואני שכל כך התגעגעתי ליחד ולאחדות, ועד שכבר היה לי כל כך הרבה יחד מאז שעזבתי את הבית במרכז, לא קיבלתי את זה. לא הסכמתי לשמוע את המשפט הזה שעלה בי שוב ושוב. חיפשתי לחזור שוב לנקודת האחדות, כשבעצם, הלב המפוחד שלי פספס וטעה. ורק עכשיו, שלא במפתיע בתשעה באב, אני מחזירה לעצמי שוב את הזכות ואת הרשות –

לפחד לאהוב עד כדי כך. לפחד לראות מה מפריד ביני לבין העולם האינסופי הזה שכבה, כשאהבתי אהבה עזה כאש המוות והחיים. ומי שאהבתי, שהיה יקר לי אז יותר מחיי שלי, הלך. פוגשת שוב את נקודת החורבן בליבי. בבית הפנימי שלי. מחבקת אותי בתוך הדמעות.. ורואה את השביל הבייתה, נפתח ונסלל בחזרה.

חמלה בלב החשיכה

לפני כמה ימים הייתי במאהל המחאה שקם במטרה להזיז את אסדות הגז. וחזרתי משם עם חשק עז לדבר. לדבר על הרשות לשים גבול. על רשת החמלה האנושית המתעוררת. ועל תודעת האחדות שמתרחשת אי שם בספירה עליונה, ועדיין כל כך נעדרת מרוב כדור הארץ. אני מקבלת שערי מעבר אנרגטיים חזקים בימים אלו, ופשוט בא לי להפעיל אותם אונליין בכולנו.

אמרתי לעצמי שהלוואי והיה לי טלפון מהיר שיכול להחזיק שידור לייב (הסבא הזקן הזה בקושי זז). ולמרות שהתכוונתי להזיז עניינים ולצלם סרטונים, משהו בי כבה. אני בתדר של אש. של עכשיו. של או הכל או כלום. של יאללה ודי. אין לי כבר אנרגיה לצלם ולערוך, ועד שמגיע מחר, או שבוע הבא, זה כבר דועך ולא רלוונטי לתחושתי.

הימים האלה מורידים אותי, ואת כולנו בעצם, לחשיכה הכי גדולה. לאורות יש דד ליין כשלא קולטים את התמונה השלמה. ויש בי כמיהה לפגוש ולפרוץ את אותה החשיכה. שלפעמים מרגישה כאילו העולם מתמוטט עמוק בפנים. ואז רגע אחד בחוץ … רעידת אדמה. שריפות. חוקים חשוכים. ובחירות שלוקחות אותנו אחורה בזמן.

המהות של הכל היא התעוררות. מתוך חמלה. מתוך ערות למאבק הפנימי שבתוכנו, שמשתקף בחוץ. העולם רועד רועד ומטלטל אותנו להעיר את עוצמתנו האמיצה. האמיתית. לא להחפיץ את האדמה. לא להסתיר את האור והעוצמה שלנו. ובהכרח להשמיע קול גדול!

כל קול של כל אחד ואחת מאיתנו, שבוער בפנים ולא נאמר, משתקף במגזרים או יחידים, שקולם לא נשמע כי הם שקופים!
כל כעס שבוער בבטן שלנו ולא מקבל במה, שורף שדות בדרום!
כל כאב לב גדול, שתקוע ומרעיל אותנו מבפנים, מאיים להרעיל את מי הים האהוב שלנו בקונדנסט!
כל מי שמחזיקה חזק חזק כשהיא רק רוצה לפרוץ קדימה, מעירה את האדמה הרועדת בצפון!

אנחנו כאן בלי גבול. ביחד בחשיכה הזאת. ביחד באהבה הזאת.
בואו נזכור לתת לעצמנו ואחד לשני מקום. ללמוד ולאהוב ולהיות.
בבקשה בואו נזכור בימים כאלה לראות אחד את השני בחמלה.
הכל נפיץ מדי וטעון. אפשר להתפוצץ ברגע על מישהו בזעם, רק כי הוא אולי טעה. אנחנו לא אשמים בשום דבר.
חלקנו פשוט ממש ישנים. שנת חורף עמוקה. אבל זה אמצע הקיץ.
בשם אלוהים, האדמה והשמים, בואו נמשיך לשאול ביחד,

מה עוד אפשרי עבורנו? וכמה טוב עוד יכול להיות לנו פה?
מה יאפשר לכל האור והחשיכה הזאת, לפרוץ מאיתנו בעוצמה גדולה של שינוי לטובה?
תודה שאנחנו מקשיבים ומהדהדים ביחד. בלי לחפש תשובה.
היא כבר מוצאת אותנו בריקוד החיים הבא אלינו לטובה.
רק אהבה 

מסע חיי – חופש כלכלי לצד חיים של הנאה ואהבה

בחיי עשיתי כמה קפיצות אמונה מאוד גדולות. כולן נבעו מתוך מחנק פנימי גדול ובקשה לחופש. כמובן שחופש אמיתי נמצא תמיד אך ורק בפנים, ועדיין.. כשהייתי שכירה, ביום יום סבלתי. מצאתי את עצמי כותבת ויוצרת בלילות. עד שקפצתי למים ופתחתי עסק. משנה לשנה של סיפוק עצום, ליווי עוצמתי של נשים וסדנאות מעוררות השפעה. אחרי חמש שנים הרגשתי שנגמרו לי הכוחות. הייתי צריכה אותי. אינטימיות עם אנשים. וחיים יותר פשוטים. הקשבתי לעצמי.

בצעד נועז השכרתי את הדירה במרכז. את הדברים הכנסתי למחסן. מאז כמעט שנתיים וחצי אני חיה חיים שבחיים לא דמיינתי. בלי בית פיזי. בלי לשלם שכר דירה. עם המון תשוקה, יצירה וצילומים תוך כדי הדרך. בוידאו הזה, הראשון מתוך סדרה חדשה, אני חולקת את ההשראה שלי – לכל מי שמבקש לעשות שינוי. לחיות חופשי יותר. ולעסוק במה שהלב מבקש תוך כדי הדרך. תיהנו 

מעבר

השנה האישית הנוכחית שלי, שנה 7, מוגדרת “שנת שמיטה”. היא מתאפיינת במנוחה והתכנסות פנימה, בחשבון נפש ובחישוב מסלול מחדש. לא שאני צריכה הזמנה מיוחדת, פשוט כי אישרתי לעצמי להיות מה שאני, ולעשות מה שאני רוצה. ויחד עם זאת, השנה גיליתי שאני לא *בדיוק* עושה כל מה שאני *באמת* רוצה. והמפתח טמון דווקא בריצוי במערכות היחסים, ולא באיזה עניין שקשור ב”עשיה”. השנה גייסתי “צוות” מפואר, שמטרתו המרכזית הייתה להזיז אותי מתכנית החיים הגבוהה והמופלאה שלי.

מסתבר שנורא מפחיד אותי להישאר “לבד בצמרת”. ודווקא הרגשתי וחוויתי ועוד איך את גובה הצמרות שלי. בשלב מסויים קלטתי שאני עוד רגע מאבדת כמה קשרים קרובים, רק כי אני עומדת להיות כל כך שונה ואחרת… עד שבסוף ויתרתי על רצוני האישי.

אז… מחר במפגש היזמות אצל Hadas Wiseman המופלאה שבו אני מתארחת, כמנחה, יוצרת, עושה קסמים ומשוגעת סדרתית 

אני מוותרת על שפיטה. ועל שמיטת התכניות הכי גדולות שלי.
על קהילות שהחזקתי בתודעה כ”לקוחות רלוונטיות” למרות שלא היו כאלה.
על מערכות יחסים מצמצמות, מקטינות ומשתיקות.
על פעילויות מיוחדות אך מיותרות ל”תפקידי” האמיתי – להיות מי שאני וליהנות.

אני מרפה לגמרי מכל מה שהיה נדמה לי כאמיתי למי שאני. והתגלה כבורות ומהמורות בדרך.
ולעומת זאת, מאמצת לליבי ולנשיותי את החיים הכי סקסיים, שובבים, מספקים ומשמחים. שיאפשרו ליזמות וליצירה שבי להיווצר דרכי,
בלי טיפת קושי או כובד. בלי אחריות מיותרת.
ובלי התעסקות באף אחד אחר.
גם אם נדמה לי שאם אנטוש אותו לבד, הוא ימות (הוא לא!)

עד כה.. כל דבר אחר התגלה כלא עובד לי. ומצחיק שהדפוס החמוד הזה בכלל הצליח לנהל אותי.. אני קוראת לו “לעזור לאחרים”, כמפתח לאשכרא לתת להם משהו שהם באמת באמת צריכים.

אחרי שנות ניסיון מרובות, אני יכולה להעיד שהתפקיד ה”חשוב” והיבש הזה לא מתלבש יפה על מידותיי. בסוף יוצא שאני לבושה בגדי מעצבים יוקרתיים, בארבע מידות גדולות ממני,
ונראית ומרגישה כמו מישהי שהעלו אותה על המוקד בשנת 2018.
רק שבמקום להישרף באש,
היא בכלל אמורה להלך על מסלול דוגמנות על עקבים לא נוחים.
ולהסתנוור מאור מצלמות, כשבכלל בא לה לשבת על חוף הים.

במה, לעומת זאת, אני ממש טובה?

בלהיות השראה. להביא למרחבים שאני יוצרת תדר עוצמתי ומטורף.
שאיך שאני נכנסת לחדר, כל מי ומה שנמצא במרחב משתנה. הדברים שהתקדמנו לכיוונם מתחילים להתגשם מעצמם.

כל זה, בעודי עדיין יושבת בעיניים פקוחות או עצומות ונחה את מנוחתי 
מה שנקרא, מלאכתם של נהנים נעשית בידי אחרים
(מי אמר “בריאה” ולא קיבל?  )

אז “יום יזמות” הוא מרחב יצירה חופשי ופתוח, כפי שהבנתי עד כה.
וכאורחת נאמנה, אני אומרת לכם מראש, שיש סיכוי שנמצא את עצמנו בסוף היום בחוף הים. איפה שהיוזמות הכי מהממות נולדות.

אז ** תביאו בבקשה בגד ים ** במידה הנכונה 

ובואו מחר למפגש יזמות בקיבוץ החותרים.

תודה ללב הרגע הזה הגיע ואפשר פשוט לנוח מבפנים.
וליהנות בזמן שהכל פשוט קיים וקורה מסביב.

לצאת לאור… גם כשמאתגר

במשך שנים עשיתי קפיצות קדימה ואחורה עם תהליך “היציאה שלי לאור”. יצאתי החוצה, הצצתי ככה קצת, שלא יראו. שלא באמת יידעו עלי הרבה. או שהבאתי פתאום עוצמה חזקה ו… בום. ברחתי והשתתקתי מיד אחרי. והנה זה כמעט קרה גם הפעם. לשמחתי, לצערי ולמזלי גם יחד  אני כבר למודת ניסיון. קלטתי בדיוק מה קורה. צפיתי את זה מבעוד מועד. ובעיצומו של התהליך המעצבן הזה, החלטתי ללמוד מה קורה שם בדיוק. וגם לתת דרך זה. לתת לכם ולכן.

וגם לעצמי – את הרשות סוף סוף לשחרר את הסיפור הזה ממני אחת ולתמיד. וגם להרגיש קצת פחות אשמה, שאני לא מלמדת ולא מטפלת בנשים בנושא הזה, למרות שהאגו הגדול שלי צורח שזה התפקיד שלי עכשיו. לא, זה לא  לא באמת. ה”תפקיד” היחיד שלי זה לעשות מה שמשמח אותי ופותח לי את הלב.

הצורה שבה התבטאה הבריחה (גם) הפעם, בעיצומו של פיק כזה של אנרגיה מאוד עוצמתית. של גל שבו הרגשתי בשיא הביטחון והדרייב לעשות, להדריך ולתת. זה לקפוץ לבקר חברה אחת ספציפית ומהממת. בידיעה שאצלה בבית, אני לרוב מסתנכרנת עם תנועה שהיא לא בדיוק שלי. וזזה מפעימת העשיה שלי. להתרווח אצלה ולהישאר חודש 

אמנם המסע איתה ואצלה היה משמעותי וחיובי מאוד. ויחד עם זאת, “הגל” התנפץ ונשבר. מצאתי את עצמי מוצפת בפחד. מלאה בבחירות מוזרות שלא קשורות אלי בכלל.

לשמחתי באמצע היה את ה- Sacred Journey שבו הרגשתי הכי בבית שיש. הכי בשקט שלי. הכי בסנכרון עם העוצמה הכי טבעית שלי.
יותר מכל השנה האחרונה אולי. והתחושה הזאת נחה בתוכי בעוצמה גם עכשיו.

בינתיים הספקתי בתקופה הזאת לצלם סדרת סרטונים חדשה, שסוף סוף מציפה את הנקודות הכי מאתגרות בתהליך יציאה לאור. כל מיני צללים שפוגשים ולא תמיד מדברים עליהם.
להקליט ארבעה תהליכי סאונד שמחברים פנימה, ומשחררים את האנרגיה התקועה הזאת מהרגש ומהגוף.

לצלם סדרת סרטונים שבה אני מספרת על המסע שעברתי בשנתיים וחצי האחרונות, ב”תקופת הנוודות”. ועוד כמה סרטונים שמסמלים סוף של תקופה והתחלה של פרק חדש בחזון חדש. שתומכים באנשים שבדיוק כמוני משחררים תפקידים. מסכמים תהליכים. משנים מסלול. וממתינים לדבר הבא.

בשבועות האחרונים בהם אעבד חלק מהנושאים האלה, אתם גם תיהנו מהשפע הזה יחד איתי.
* את כל התכנים האלה אשחרר בחינם * אפשר למצוא אותם בדף הפייסבוק ובערוץ הYouTube שלי
עכשיו אני מרשה לעצמי להרפות. לפחד. לא להיות ממוקדת. לא לדעת מה קורה. ולגמרי לאפשר לכל התדרים והאנרגיה הזאת להישטף ממני לחלוטין. תודה רבה שאתם איתי