אחרי קיץ שהיה כל כולו מעיין, וגם קצת נהר ואגם, נפתחה עונת הים 😊 מה לעשות, בימים רגילים כשאתם שוחים במי הים התיכון, אני מתבשלת בתוכו מחום 😂 היום בצהריים הגעתי אליו מפורקת, אחרי כמה ימים אינטנסיביים. בבקשה אחת – שטוף ממני ה כ ל! תוציא אותי חדשה. בבקשה בעדינות. נכנסתי למים הנעימים, והסתובבתי אליו עם הגב. שישברו עליו הגלים. שינשרו כל שברונותיי. שיתאחה ליבי.
עם כל מהלומה שלו נשארתי נוכחת, אוהבת ומתמסרת. בכל פעם הרגשתי קצת יותר טוב. יותר חלשה בהתנגדות. יותר חיה בהתרחבות.
בשלב מסויים הרגשתי שהגב שלי, הכתפיים והשכמות כבר סבבה, אבל הראש והלסת עדיין תפוסים. ביקשתי ממנו – בבקשה עוד. גם את החלק הגבוה שלי אני רוצה לפתוח.
לא עברו דקות, וגלים גבוהים יותר התחילו לכסות אותי מכף רגל עד ראש. רק הוא ואלוהים יודעים, איך הגאון הזה דאג שאף לא טיפה מלוחה אחת תיכנס לי לעיניים הכמעט פקוחות שלי.
כמה אוהב הוא שזוכר את הבקשה שלי לעדינות. שונאת שנכנסים לי מים מלוחים לעיניים.
יצאתי מהמים מרווחת. עדיין רועדת לנוכח ההפתעות והשינויים שהחיים מביאים. רוטטת אל נוכח העוצמות.
בהודיה אינסופית שהחבר הטוב הזה זמין גם עכשיו, בין הגשמים. כאילו סתיו-חורף, בעוד אצלי עדיין גם קצת קיץ.
התיישבתי להתייבש ברוח החמימה-קרירה. לחומה של השמש.
עוד רגע ארבע אחר הצהריים. אנשים הולכים לאורך החוף חלקם לבושים בגופיות ומכנסיים. חלקם במעילי רוח. חיילים מתרחקים באופק במדים ארוכים. ואני… רטובה בבגד ים. נושמת את החיים. מחייכת בהודיה על השורשים האוקראיניים.
ועל זה שסוף סוף בשנים האחרונות אני ממש נהנית מכל העולמות – גם מהחם-רותח של הקיץ. וגם מהקיץ-חורף-סתיו הקצר 
