יש רגע כזה שבו את מתעוררת בבוקר. ומבינה בעומקיי עומקייך שהגעת. שהשקט כבר כאן. שהתגשמות חלומותייך היא האהבה שאת. עמוק בתוכך.. בלי שום ציפיות, יעדים או מטרות, שנועדו לספק איזה צורך או רעב פנימי. כי הוא מוכל, מוגן ומוזן.
שאין יותר זמן לבזבז על מטרות משניות. או רצונות מתחלפים.
זה הרגע שבו את במנוחה פנימית כזאת, שאינה תלויה בדבר. במי שהיית או במי שתהפכי להיות. וזה הרגע שבו את נותנת לעצמך את הרשות להתפנק. לקבל. להתמלא מעצם היותך.
מה שרק גורם לך להרגיש יותר ראויה ואהובה.
ורק מאשר לך, שהדרך שבה הלכת עד היום, הייתה לך נכונה.
גם אם נדמה לך שחצית אוקיינוס ונשארת בלי כוחות.
גם אם שמעת אנשים אומרים לך שאת לא מדויקת או לא רואה. או לא יודעת.
גם אם את עצמך ביקרת אותך. וציפית ממך להיות אישה אחרת.
גדולה יותר. מוצלחת יותר. מרוויחה יותר.
בעלת ערך עצמי זה או אחר.
עם שאיפות או רצונות אלו או אחרים.
את הגעת. בזכותך.
בזכות מי שהיית.
בזכות כאבייך ופחדייך. בזכות זה שרעדת והתנגדת.
וצרחת את נשמתך.
וכאבת ושרת לאלוהים.
ופינית מקום לך.. לכל כולך לאהוב. ולהיות נאהבת.
ומשם נולד הכוח הכי גדול שבתוכך.
מאוחד עם כוחות הבריאה.
הפעם בלי בריחה.
בלי הסתרה. בלי נטישה.
ירדת מנכסייך כדי לקבל אהבה ואדמה.
רק שנכסייך רק עלו וגדלו.
שמרו להם עליך.
כדי שאת תהיי במנוחה כשהשפע שציפית ודמיינת וקיווית,
יגיע אחרת.
לעיתים בזבזת את עוצמתך הרגישה על מאמצי על.
לזכות בהכרה. בתחושת ערך עצמי וידיעה שאת ראויה.
לעיתים ברחת מקולותייך הפנימיים הפגועים,
שביקשו שתהיי אחרת.
לעיתים אטמת את אוזנייך כדי לא לשמוע את זעקת ליבך.
אבל שום דבר. אף אחד ואפילו לא את.
לא יכולים לעצור את גלי האהבה.
העונג היצירתי. והגל הגועש של הרגע הזה..
שבו את מתעוררת במיטתך,
גם אם היא זמנית.
ומרגישה ראויה לאהוב אותך כמו שאת.
משם נולדת פעימה של יצירה.
ומשם את משמיעה את ליבך ואת קולך.
בשירה. בנגינה. באמירה חסרת פשרה.
שם את את.
ואת אהובה כי נתת לעצמך את הרשות להיות ולהיראות.
ואין אדמה שתעמוד בצעדייך ולא תרעד.
ואין מי שיוכל להתעלם מקולך.
כשרק תעבור בך אותה האשמה שבה אחזת עד היום.
ואותה בושה שחסמה את תפילתך.
ותגידי הנה אני כאן.
הינני.
ושער אחד נסגר. ואחר נפתח.