“עזבי אותך מלהקשיב לפחדים. לפחד יש תוקף קצר.
לעומת זאת, מי שאת באמת. ומה שרוצה לעבור דרכך.. תקף לנצח.
לכי עם התשוקה הכי עמוקה שלך. תקשיבי לילדה שבתוכך, ותני לה את מה שהיא מבקשת. איפה שהילדה הכי פגועה וכואבת שלך, פוגשת את תשוקת ליבך וגופך.. בנקודה שבה שתי התשוקות האלה מתחברות,
הרצון הכי נמוך שלך, מתחבר עם רצון הנשמה.
זה החיבור שלך בין האלוהי והנשגב ביותר שיש לאדמה. לקרקע.
ושם שוכנת המתנה האנרגטית שלך.
זו שיש בה את התדר הכי ממגנט וגבוה.
זו שאת הכי נהנית לתת”
מקשיבה לקול החכם והאמיתי הזה בתוכי. ונכנעת.
מבעד לפחדים ולספקות. לשאלות ולזה שבאמת אין לי מושג,
ואני רק עושה בעצמי. צעד צעד. ותוך כדי לומדת את הדרך.
יוצרת את העסק החזק ביותר שלי
(כך אומרים לי ההדרכה הנאמנה שלי).
הערך העצמי הנמוך שלי חוגג. הכאב של החיים שלי מושך אותי למטה.
מנסה לטרפד לי כל אפשרות לקרקוע שקט ועוצמתי.
הבחירות שעשיתי עד היום מרגישות לי ספק מטופשות. ספק גאוניות.
אין לי מושג מי אני באמת, ולאן בכלל אני הולכת.
ככככלל כך הרבה אפשרויות פתוחות בו זמנית.
אני מרגישה כישלון בחלק מהדברים.
באחרים שאני האישה החכמה ביותר שיצא לי להכיר לעומק.
כל מה שבא לי זה לאהוב. להזדיין ולעשות חיים.
חלק אחר מפחד להתקרב ולהיפתח, כי גם ככה הכל רועד בחיים שלי.
מדי רועד.
חלק משמעותי בי רוצה להיחשף. חלק אחר מבקש לנסוע רחוק ולהיעלם.
אני מכריחה את עצמי לתת סבלנות לכל התהליך.
גם אם נדמה לי לפעמים שאני משתגעגת כבר, ובא לי לברוח מהכל לאיזו עבודה מסודרת.
נזכרת שאני לא עשויה מהחומר הזה,
ובא לי להיות שכירה רק כדי לא לחוות נפילות ומפחי נפש.
ממתי זה הניע אותי בחיים?
מבקשת מאלוהים שייתן לי קצת שקט.
אמיתי כזה – שמאפשר לי לחיות על גלים גבוהים, ובמקביל להרגיש שאני נחה על הגב באגם דומם.
שרה ונחה. ובוכה. ויוצרת.
ונדמה לי שאני משוגעת מעבר לרגיל שלי.
אבל.. לפחדים יש תוקף קצר. ומי אני שאתווכח?
יש משהו שנולד דרכי. וגם אם הוא יוולד וימות רגע אחרי.
אני מסכימה להתמסר ולהניח לדבר הזה לרדת.
#השעות_הקטנות_של_הלילה_הן_הזמן_האהוב_עלי_ביום
#זמן_יצירה
#יצירה_היא_מעשה_אהבה