מזה ארבעה חודשים אני אוספת הבייתה חלקים שלי שעצרתי תוך כדי תנועה. יש רגעים שנדמה שיצאתי מדעתי, אם חשבתי שבתדר הכאוטי שבו פעלתי ברוב שנות ה”נוודות”, גם אתפנה לרגע להוציא החוצה תודעה ועוצמה שאני מוכנה לתת לה שם וכותרת, ולהשפיע אותה החוצה במלואה.
במשך שנים חקרתי את המרחב שסביבי ואת המימד הקולקטיבי, דרך השדה שלי שכל הזמן השתנה. הטעין את עצמו בהתאמה ל… למד מה קורה ברמה העמוקה וגם ברמה הגלובלית. ואיך ואיפה בעצם הם מתקרבים.
בימים אלו אני מתבוננת על העולם ומבינה. איזו וואחד הכנה מדהימה זו הייתה. זכיתי להיכנס לכל סוג של מים, רק לא להישאר דקה אחת מעל הזמן שהיה לי נכון. למדתי להקשיב לסמכות הפנימית שלי באופן נוכח וטוטאלי. גם בסיטואציות הכי הזויות ולא נוחות. למדתי להכיר את האיכויות שלי מזווית התבוננות של הרבה לבד ונפרדות, בתוך יחד חי ונוכח.
היום.. משהו חדש מתהווה. אני מוצאת את עצמי מתעוררת כל בוקר ויוצאת לחצר לבדוק מה שלום העציצים שלי ! מי היה מאמין לכל הרוחות, שאני שטסתי רוב חיי למימדים אחרים כדי למצוא סיפוק עמוק. אמצא אותו לרגע פה?
הכל כל כך סוער בעולם. ואני מרגישה ועוד איך את הקיים הזה בתוכי. מוצאת את הסיפוק הפנימי בנוכחות. בהתבוננות. לומדת להישאר מושרשת עמוק בתוכי, גם כשאני באהבה.
ובו בעת, מוקפת בשפע שאני עוד לומדת להרחיב את הכלי שלי כדי להכיל. מגלה את המקום שלי בתוכו מרגע לרגע.
מבקשת להביע כאן כוונה – שגם בלב הכאוס המתחולל בעולם כרגע, יהיה לכל אחד ואחת מאיתנו את קו האמצע. את ציר השקט שהוא בכלל תחושה וידיעה עמוקה של בית.
תודה שאנחנו זוכים להאיר את החגיגה הנשמתית שלנו כאן. בימים האלה. באופן הגבוה והנעלה ביותר לכל אחד ואחת מאיתנו.
תודה שיש מקום. תודה שיש תמיכה מדויקת. תודה שיש שפע כלכלי. תודה שיש אהבה ואינטימיות בכל המובנים. תודה על האור הגדול שמאיר בעונג. תודה על המהות שזורמת 
הינני כאן במלואי. ויהי אור
השאירו תגובה