כל כך קראתי לה. כל כך ביקשתי אותי. כל כך נפתחתי והתמסרתי לנו. לי ולאהבה.. עד כי כבר אין לי יכולת להבדיל. למי מאיתנו אני קוראת מתי. ומי באה ראשונה אל פתח הדלת.
בימים האחרונים אני חווה חסדים שרק אלוהים יכול לברוא, באנרגיה של אמון אמיתי. בכל צעד שלי על האדמה, רואה אור גדול מקיף את כפות רגליי… כמהלכת על רצפה המוארת לכבודי.
שנים ארוכות חיכיתי לימים שכך האדמה תרגיש לי.
לרגעים כל כך נדהמת מכמויות האהבה שמוזרמת אלי.. בו זמנית לזה שאני איתי. בוחרת ביצירה בשיתוף פעולה מלא עם שורש נשמתי.
קוראת לכל כוחות הבריאה להיות איתי..
עד שכל מה שאפשרי עבורי זה להיכנע. להירגע.
ולאפשר לים של דמעות לשטוף אותי.
מתמלאת ברצון אמיתי, שמעולם לא היו בי כלים להכיל כמוהו.
פתאום יש.
מגלה את עצמי מחדש.. בידיים של האהבה.
ורגע לפני שנגמרות לי המילים,
עולות בי שורות ראשונות משיר שכתבתי לעצמי לפני שלוש שנים:
“היי שקטה, כי יבואו עלייך ימים טובים.
דמעותייך יהפכו לנהרות אור.
עולם שלם יפתח
בשובך אליך”
ואז… הבית הבא,
מתוך שיר שנכתב לפני שבוע:
“מיצאי אותך,
פלאי אותך בצעדייך הנחושים.
אין לך אף אחת אחרת,
רק האלה-ילדה בך שזוכרת,
שאין דבר מוגן יותר,
מעוצמת המוכנות
להיות האהבה שאת
בלב אחדות”.
היום אני יכולה לומר בוודאות..
השירים שמגיעים דרכי לעולם,
מתגשמים 😊