חיכיתי לרגע הזה כל החיים. להרגיש כל כך קרובה אלי. להרגיש שלא משנה מה קורה בחיי. כמה “הצלחות” או “כישלונות”. פחדים, כאבים או שמחות אני חווה, אהיה כל כך במקום שלי. כל כך בבית בלי קשר לאיפה אני נמצאת פיזית. לעולם לא אשכח את היום שבו ישבנו אני ואהובי דאז, באוהל שהקמנו באמצע חורשה קסומה בשולי פרדס חנה.
והרגשתי כל כך רחוקה ממנו וממני כי לא היה לי אותי. זה היה לפני ארבע וחצי שנים, אבל נדמה שעבר נצח. אני מתחילה להרגיש שאולי את המילים האלה, על מה שבאמת עברתי מאז ועד היום, אשמור בתוכי עד שאעמוד מול קהל חי. או אשב מול קבוצה של אנשים שמקשיבים עם הלב.
ברגע זה זולגות דמעות מעיניי. כי רחוקה הייתי, ונדמה שרחוקה נשארתי מאותו חלק בי שמרגיש כל כך בטוח לחשוף את הלב שלי מול אנשים שאולי הרגע הכרתי. בזמן אמת. בלי מסננת. בלי מגננות. בלי ליטושים.
ולא כמישהי שבאה עם “תפקיד”. אלא כיוצרת. כזמרת. כמנהיגה ומובילה מעצם היותי. כזו שלא מבטיחה כלום, מלבד להביא אותי בכל רגע, כמו שאני.
עמוק בפנים אני חולמת על הרגע הזה, לא כי אני באמת צריכה את הבמה. ולא כי יש בי “תחושת שליחות” מיוחדת להגיד את מה שיש לי להגיד. אלא מרצון עמוק להתקרב לבני אדם. בלי הקליפות שהיו לי אז. באותו יום באוהל, שבו הרגשתי בודדה וחסרה אותי עד כדי כך.. מתגעגעת אלי כאילו לא הייתי. בזמן שאני יושבת שם מנותקת, לצד מי שהיה לצידי. ומרוב שאהבתי ורציתי אותו “לא משנה מה”, ביטלתי אותי.
באותה התקופה הגיעה הקריאה לשיר. גם את זה לא אשכח לעולם. את הקול הזה שלפתע דיבר בתוכי ואמר לי “תעברי לפרדס חנה ותתחילי להוביל מעגלי שירה”. וראיתי לנגד עיניי מעגלים מיוחדים, שלא קיימים עד עצם היום הזה בשום מקום. למרות שמאז הייתי במלא (!)
זה היה הכי מוזר והזוי למישהי כמוני, שמעולם עד אותו יום לא ממש התחברה למעגלי שירה.. ושרה רק שירת אוברטונים (אמנם עוצמתית ממש.. אבל בקטנה), פתאום לשמוע כזאת הזמנה.
כנראה שהייתה זו דרכה הקסומה של הבריאה לקרב אותי אל הלב שלי, ואל לבבות של אנשים. כי מילים נתקעות בגרון הרבה יותר מהר מצלילים ותדרים, בייחוד אם אין להן את אותה ההכוונה.
ומאז.. וואו מה שקרה. מעגלי שירה אמנם עדיין לא הובלתי. ולא בטוח שזה רלוונטי למי שאני היום. אבל וואווו כמה שהחזון הזה לקח אותי אליו בלי שליטה. כל מה שאני זוכרת, זה שלא התעסקתי ב”לעשות” “לכוון” “לרצות” או “לגרום לזה לקרות”. רק התמסרתי להנאה המזוקקת שלי בכל רגע. רק “עקבתי” אחרי חוט הזהב שהוביל אותי אל תדר התשוקה.
עם אותה קריאה מחוברת עזבתי את הבית במרכז, בידיעה ברורה שאני לא לוקחת בית משלי. יצאתי למסע, שאת רובו אכן העברתי באזור פרדס חנה. “מטיילת” ועובדת על עסק חדש. ובעיקר מצאתי את עצמי שרה. שלוש שנים כמעט בלי הפסקה. שירה אלוהית אורגזמית, שנפתחת בי דרך גל ענק של התמסרות לאהבה. פעימה של תדר שעובר דרכי. לוקח אותי אל האלה והאישה שאני. הכי חזק והכי מהר שאי פעם ידעתי מלבד במעשה אהבה. כמובן בלי “מדיסינות” או “עזרים” חיצוניים למינהם.
ולאחרונה הרגשתי שמשהו בגל הזה כבה. בין היתר, כי חלק בי כל כך “השתרש” אל תוך עשיה, שהתחילה להסתדר אל תוך מסגרות שיצרתי לה. ככל הנראה בלי שהייתי בשלה. ועכשיו בא לי לשחרר אותה שוב. לפתוח את המסגרות. ולאפשר לעצמי לנוע, לנוח ולעוף. בלי האכזבה הישנה. בלי שברון הלב שכיבה את השירה. בלי המגבלה ששמתי על האישה העוצמתית וחסרת השליטה שבי, שפשוט מוכנה.
זה קצת משוגע. אבל מה שתמיד עובד עבורי, זה לנוע מתוך *שמחה מעצם קיומה של האהבה*. ולשים לב בעיקר לדבר אחד – זרימת האנרגיה בגוף. האם היא מאותתת לי “כן” או “לא”. ובמקביל לבדוק האם אני מרגישה במקום שלי. קרובה אלי. אהובה? ומכאן ליצור תנועה חדשה ליצירה.
כך אני חווה ומרגישה את התכנית האלוהית פועמת בי. את האחדות חיה דרכי. ואת העוצמה האמיתית שלי מתבטאת דרך גבולות אמיצים, ששומרים עלי במקומי.
הלוואי שאזכה לחלוק את החוויה העוצמתית הזאת שעוברת בי, מתוך מקום כזה. ושכל מי שיהיה ותהיה לצידי, ירגישו מוגנים, עטופים ואהובים כמוני.