“בלב הנפרדות את תמצאי את האחדות הכי גדולה”. זה מה ששמעתי בתוכי שוב ושוב ושוב במהלך השנה האחרונה. ואני שכל כך התגעגעתי ליחד ולאחדות, ועד שכבר היה לי כל כך הרבה יחד מאז שעזבתי את הבית במרכז, לא קיבלתי את זה. לא הסכמתי לשמוע את המשפט הזה שעלה בי שוב ושוב. חיפשתי לחזור שוב לנקודת האחדות, כשבעצם, הלב המפוחד שלי פספס וטעה. ורק עכשיו, שלא במפתיע בתשעה באב, אני מחזירה לעצמי שוב את הזכות ואת הרשות –
לפחד לאהוב עד כדי כך. לפחד לראות מה מפריד ביני לבין העולם האינסופי הזה שכבה, כשאהבתי אהבה עזה כאש המוות והחיים. ומי שאהבתי, שהיה יקר לי אז יותר מחיי שלי, הלך. פוגשת שוב את נקודת החורבן בליבי. בבית הפנימי שלי. מחבקת אותי בתוך הדמעות.. ורואה את השביל הבייתה, נפתח ונסלל בחזרה.
השאירו תגובה