אחד הדברים המשמעותיים שהבנתי בשנה וחצי האחרונות, ובעיקר חוויתי בגופי: כאשר אנחנו ממוקדים בהנאה שלנו. ועושים למען הכיף שבדבר, ולא כדי להשיג תוצאה, הערכה, הכרה או אישור לערך העצמי שלנו.. ובטח ובטח שלא כדי להציל מישהו או לשפר חיים של אחרים. אלא בפשטות .. עושים כי זה מה שבא לנו כרגע.
החוויה היא Joy ובליס איסופי.
אחדות עם המהות שלנו. מנוחה טבעית. וזרימה חסרת מאמץ.
ברגע שנכנסים לעשיה חישובים של אגו שמתיימר להגיע לאנשהו. או להיות איזו דמות מסחרית. שם מתחיל הבלגאן, ומתחילות שיחות ראש ורגש – כמה אני שווה או ראויה? האם יש לי מקום בעולם? וכל השיט המשעמם לחלוטין הזה (עבורי לפחות).
כל השיחות האלה הן תוצאה של פיצול פנימי, בין מי שאנחנו באותו רגע, לבין המהות השקטה והיודעת שלנו.
נוכחות מלאה בגוף ברגע הזה. עשיה מתוך הקשבה וכנות עמוקה, ומתוך שקט, ממזערת את השיחות האלה למינימום. לפעמים לאפס.
כי למי איכפת מכל השטויות האלה, אם ברגע הזה אני עושה אהבה עם הגוף הפיזי והאנרגטי שלי?
בדקו את זה עם אישה שחווה ברגע הזה אורגזמה.
ואם אני ביצירה סוחפת ומהנה עכשיו, למי איכפת מה יגידו אחר כך ואיך זה יראה? אני הרי עסוקה בליהנות עכשיו. במלוא הנוכחות החוגגת שלי.
בדקו את זה עם ילד שעסוק במשחק חדש ומהנה שהרגע הגיע לידיו.
סביר להניח שלא האישה ולא הילד, לא כל כך יבינו מה אתם מנסים לברר.
ככה זה כשנהנים. המיינד נהיה קצת דבילי.
.
אז … איפה בחיים שלך את יכולה או רוצה לבחור ליהנות יותר?
מה יאפשר לך כגבר להיות נוכח וקשוב לגוף שלך ברגע ההווה, בזמן עשיה יומיומית?
ואיך יראה יום עבודה ״שגרתי״ בעסק שלך, כשהמטרה העיקרית והמרכזית היא ללמוד ליהנות כמה שיותר?
מרגישה שבא לי להרחיב על הנושאים האלה בקרוב,
בכל מיני דרכים.
Stay tuned
…