לפעמים (כמו עכשיו) בא לי להיות ילדה חסרת אונים בידיים של האהבה. ובא לי רק שיעטפו ויחבקו אותי. ויגידו לי שהכל הולך להיות בסדר.
שאני אהובה ושיש לי מקום בעולם הזה איך שאני.
ושאני לא צריכה להיות גדולה ולא יודעת שום דבר. ושאין לי מה להתחבר לאף מקום. שהאמונה מחזיקה אותי.
ובא לי על ביחד אמיתי כזה, שרואים בו את הכל, ואף אחד לא מבקש להסתיר או לשנות דבר. כי אין למה. כי פשוט בטוח.
ואני יודעת שלפעמים מרוב עוצמה, וחיות, תעופת אורות גבוהים וחיבור חזק לבריאה, אני פשוט שוכחת לרגע לנשום עמוק ולהירגע.
ולרדת מהגל הגבוה הזה של העוצמה שבו אני מרגישה כל יכולה.
לתת לעצמי להתפרק ולהרגיש הכל. גם בעוצמה.
ולדעת שאני לא לבד לעולם. גם אם לפעמים נדמה לי שמרוב שאני חזקה, אף אחד לא באמת מחכה לפרוש בפני שמיכה רכה כשאני זקוקה.
כי כמה אני כבר באמת מרשה לעצמי להיראות במצבי קיצון?
וכמה כבר באמת יש לי בחיים הנפלאים האלה שאני חיה?
אז לפעמים נדמה לי, שמדי פעם בפעם אני מרשה לבריאה להוריד אותי נמוך נמוך.. רק כדי שאזכור, שגם לי מותר להיות שם במעמקים.
גם כשהאורות לרוב גבוהים. להינמס אל תוך עולם מרגש של קרבה לאחי ואחיותיי. ולהרשות לעצמי פשוט להיות נאהבת ולנוח.