במשך שנים רבות הייתי מרצה. כל מה ומי שרק היה אפשר. כל מי שפחדתי שלרגע אחד תימנע ממני אהבתו או אהבתה. הייתי מזהה באופן עמוק את הרצון של מי שעומד מולי. והופ.. כבדרך קסם הוא היה הופך להיות ״רצוני״ האישי.
במקום אינטימי ועמוק ביותר, יש בי כמיהה ותשוקה עמוקה להשתוות לבורא. לרצות את רצוני הנשמתי האמיתי, שלרוב רחוק מרצון האגו שלי. רק שלפעמים כאב הפרוד מאותו מרחב אינסופי של אהבה, היה כל כך גדול. שהייתי מעדיפה לוותר על החיבור הישיר שאפשרי עבורי, ולזלוג אנרגטית. להתערבב ולוותר על עוצמתי. הכל.. העיקר לא להרגיש את אותו שער ענק שפתוח עבורי – אלי עצמי.
לפרקים הריצוי הביא אותי למצבי קיצון בלתי אפשריים. של נתינת האנרגיה שלי לאחרים בלי שבכלל ביקשו, עד שכמעט ולא היה לי אוויר. של טיפול רגשי באהובים, למרות שלא אמרו שזקוקים.
של ויתור על צרכים בסיסיים שלי רק כדי לשרת מטרה ״גבוהה ממני״, עד הקרבה עצמית. של הדחקת האנרגיה המינית שלי במרחבים בהם היא הייתה מאתגרת או פוטנציאלית לעורר טריגרים… ועוד ״מטעמים״.
כל אלו יצרו בי דפוסי ניתוק, כאב וזעם עצומים. סגרו את שערי ליבי. כיווצו את היכולת שלי לתת ולקבל. ולאפשר את מעגל השפע הטבעי בחיים שלי.
שנים רבות חקרתי את הנושא, כאבתי ובחרתי בי. שנים של מסעות חיבור לעצמי ולעוצמתי.. לפעמים נדמה שעברתי כברת דרך ועשיתי מהפך בנושא הזה. ולפעמים, כפרדוקס משלים, מרגישה שהדרך הסלולה לפני ארוכה כפי שמעולם לא הייתה.
כעת אני עומדת ומולי שער ענק. שער שאליו אין אפשרות להיכנס לבד. ואין אפשרות לעבור בו מבלי לתת ולקבל. מבלי לחלוק ולהיות חלק. והפחד הקמאי הבסיסי הזה מזדקף ועולה מבפנים – פחד מריצוי. מערבוב יתר. מאובדן הגרעין שכל כך חשוב עבורי.
יודעת שאעשה הכל כדי להישאר איתי. נאמנה לעצמי. ולצד זה.. רוצה ביחד.
במקביל אני זקוקה לכסף. ואותה אהבה שקוראת לי לחזור ליחד, מזמינה אותי גם לחלוק מהשפע שלי. בהקשבה עמוקה.. אבל יותר.
את העסק עזבתי לפני כשנתיים כדי לקיים את עצמי אנרגטית מבפנים. כדי להפסיק לסטות מהדיוק ומהאמת שלי מול לקוחות ומרחבים שאני יוצרת. כדי לזקק את הצורה הנעימה ביותר, שבה אני מביאה לידי ביטוי את ערכי הייחודי.
זה קרה אחרי שהבנתי שאין מקום לטיפת סטיה או התפשרות מבחינתי.
שאין בהכרח צורך שאעסוק בטיפול. שהמהות והנוכחות שלי בשדה האישי שלי, ובחיבור ישיר לתדר שעובר דרכי, זה המון. כך הטרנספורמציה מתקיימת בי ובכל מי שנמצא סביבי באופן טבעי. אפילו בלי שאפצה את פי.
ועכשיו, אחרי שעוד חלק נכבד מהזעם והכאב השתחרר, אני מרגישה ראויה ורצויה לחזור לתת. באמת מכל הלב.
אולי אפילו ליצור מרחבים שלא חשבתי שיווצרו דרכי יותר, כי פחות הלהיבו אותי בשנים האחרונות. ואולי חדשים שעוד לא הכרתי בי.
.
אז על אש קטנה ואוהבת. בידיים של יוצרת, מרפאה, מנהיגה, וזמרת.
ובראש חושב של יזמת. אני מבשלת לאט לאט .. עדיין לבד.
ומזמנת לחיי בקול שותפים מדויקים לדרך. ליצירת מרחבים של אהבה מסוגים שונים. שבהם יש לכולנו מקום להיות. לאהוב ולהתחבר לעוצמתנו האינסופית. שמעיפה אותנו גבוה ליצירה בתדר של הנשמה שלנו. ומאחדת אותה עם יוזמה, תשוקה וחיים בעולם החומר.
בבקשה תהיו איתי. כי אני ממש זקוקה ללבבות פועמים יחד איתי. בלעדיכם אני לא מרגישה שיכולה לעשות מאית ממה שהתכנית הגבוהה מזמינה אותי ללמוד, לבטא וללמד כרגע. כותבת ושולחת באור, דמעות וחסד.
וכך קורה.