למות ולהיוולד מחדש בידיים של האהבה. זה כל מה שהלב שלי מבקש ממני לחודש הקרוב. לא להתעסק בכלום. לא לדאוג לכלום. לא לחשוב על כלום.
כל מה שבא לי זה לקבל מלא מלא אהבה. מגע. תמיכה. חיבוקים. כתף לבכות עליה.. גם ״בלי סיבה״. עד כדי כך שאשכח שאי פעם כעסתי. שאי פעם כאבתי את כאב הנפרדות.
לפני כמה חודשים בשיחת טלפון עם חברה אהובה, הגיע אלי מסר ממעמקים. שזו יהירות וגאווה מצידי להמשיך להתעסק בלתת לעצמי כל כך הרבה אהבה, ולהמשיך לחשוב שאני אמורה לספק ולמלא את המיכל הזה לבד.
שאני מכורה ללעשות הכל בכוחות עצמי. ולא קולטת שלבריאה יש תכניות אחרות עבורי. שהגעתי לקצה היכולת שלי למצוא את המרכז ואת האהבה הזאת בתוכי. כי אני כבר במקום מדהים במסע הזה שיימשך לנצח. ושאין לי עוד מה להתעסק בלתת לעצמי כי זה ממילא קורה כל הזמן. שמכאן והלאה הגיע הזמן ללמוד לקבל מבחוץ. עוד ועוד ועוד..
מ ה כ ל.
מאז עדיין לא הרפיתי. וכנראה שגם לא נרפאתי מההרגל הישן והמוטבע בתוכי.. שמספר לי שאני יכולה הכל לבד. ומה שעדיין לא יודעת.. חייבת להמשיך ללמוד לתת לעצמי. ניחשתם נכון… לבד.
ורק אז מבחוץ.
הקליפות העבות האלה נסדקות עד כדי כך עכשיו, שאני יושבת בבית קפה, ומנסה בכוח לעצור את הדמעות. בינתיים זה לא כל כך הולך.
אז אני מוכנה לתת אמון. במאמצים להחזיק את הכאב הזה בפנים לא אצליח כבר.
גם אם חלקיקים מהאגו שלי עדיין ינסו.
כי התמסרתי בבחירה מלאה.
לנטישה אין עוד מקום בחיים שלי.
בחרתי להיות מאושרת עד רמה שאזרח את אורי בכל הבריאה כולה.
ולשם כך, אני זקוקה להרגיש את האהבה בכל תא בגופי.
ורוצה ידיים אנושיות שמחזיקות אותי.
ולב רגוע ומתמסר בתוכי.
אז זו הבקשה שלי מהבריאה לעכשיו,
ומעתה והלאה.
תודה. בבקשה.
איזה כיף שיש לי.