הלב שלי רועד לי בידיים בתקופה האחרונה.
אולי בחוץ זה לא באמת היה נראה, אבל עברתי תקופה די ארוכה של הסתגרות בתוך עצמי, והתקרבות ללב שלי.
דווקא מתוך התרחקות. נפרדות. זרות וניתוק. המון כאב עלה בי מאחורי מעטפת של קיפאון עמוק.
ואני כמו מפחדת שהחומה תיפול, וכל מה שבניתי כל החיים יישבר יחד איתה. מפחדת להישאר בריק. לאבד שליטה על הכל.. כאילו שבאמת יש לי.
הקירבה ללבבות אהובים לאחרונה, בייחוד אחרי תקופת לבד ובדידות.. הזכירה לי מה חשוב לי באמת בחיים – לאהוב ולהיות באינטימיות אמיתית. לחלוק קרבה. חום גוף אנושי. לשתף. לראות אותי ואת מי שמולי באמת. לשים את זה בראש סדר העדיפויות בחיים. לא משנה מה.
וכמה פחד שאני פוגשת מאחורי אותה חומה בנויה היטב.. פחד מנטישה עצמית שלי אותי. פחד מבגידה או פגיעה בתוך אותה קרבה.
ככה אני מרגישה שלהחזיק אותו, זה מאמץ וכאב אינסופי בשבילי.
אז לאחרונה מצאתי את עצמי בנחישות חדשה ועוצמתית. מפלחת את חומות השקר והנפרדות שבי. את חווית החוסר והניתוק, שאני חווה מהילדות ומימים ימימה. זו שמונעת ממני להתמסר כל כולי לאהבה.
רואה אמת פשוטה וכואבת בליבי, ומסכימה לפתוח הגנות של שנים. לעטוף אותן באהבה ולהניח בצד.
וכתוצאה ישירה מכך.. נשארת. עם הפחדים שלי, איתי ולצד אהובים. מביאה את כל כולי לאינטימיות. ומתחייבת להישאר גם אם שקשה.
בעוצמה הזאת.. זה חדש לי. הנחישות לא לפרק קשרים חזקים. לא לנטוש כשכואב. ללכת לצד אהובים ויחד איתי. בלי לוותר עלי ועליהם.
עומדת נפעמת בפתח של קפיצה גדולה. עם הפחד להישאר בתוכה. לעזוב את האחיזה בישן ובמוכר.. לגלות שכל מה שקיוויתי ולא קרה, פתח בי דלת חדשה. יצר הזדמנויות חדשות שעדיין לא רואה. הניח בידיי מפתחות לחיים חדשים.
וברור לי שהפעם אני הולכת עד הסוף. עם האמת של הלב שלי.
עם האהבה הכי אמיתית שקיימת בי בכל רגע. אני בוחרת בי ובוחרת בה באופן מלא.
בוחרת לאהוב.