לא מבינה את הטרנד, אבל זה התחבר לי.. בגיל 21 הייתי “הארד קור” קלאברית. אהבתי לרקוד שעות על גבי שעות. לרוב הייתי עולה על ראמפות או על הרמקולים ועפה. רק אלוהים יודעת איך הייתי מצליחה לעשות את כל זה על עקבי סטילטו שבע ס”מ.
היום אני משתזפת פחות. עדיין (כתמיד) מאוהבת במוסיקה ומדי פעם רוקדת שעות. כבר לא במועדונים תל אביביים ספוגי עשן וגברים נוטפי זימה. אלא במרחבים אנרגטיים שמשמחים לי את הלב.
כעבור עשרים שנה אני הרבה יותר מחוברת לעצמי ולשמחת חיים עמוקה, יודעת את עצמי ואת ערכי.בא לי לחבק את מי שהייתי באותן שנים. להבטיח לעצמי שיבוא יום ואדע אהבה כמו שאני כמהה אליה, ולהזכיר שאני תמיד תמיד איתי.
השאירו תגובה