לפני כמה ימים הייתי במאהל המחאה שקם במטרה להזיז את אסדות הגז. וחזרתי משם עם חשק עז לדבר. לדבר על הרשות לשים גבול. על רשת החמלה האנושית המתעוררת. ועל תודעת האחדות שמתרחשת אי שם בספירה עליונה, ועדיין כל כך נעדרת מרוב כדור הארץ. אני מקבלת שערי מעבר אנרגטיים חזקים בימים אלו, ופשוט בא לי להפעיל אותם אונליין בכולנו.
אמרתי לעצמי שהלוואי והיה לי טלפון מהיר שיכול להחזיק שידור לייב (הסבא הזקן הזה בקושי זז). ולמרות שהתכוונתי להזיז עניינים ולצלם סרטונים, משהו בי כבה. אני בתדר של אש. של עכשיו. של או הכל או כלום. של יאללה ודי. אין לי כבר אנרגיה לצלם ולערוך, ועד שמגיע מחר, או שבוע הבא, זה כבר דועך ולא רלוונטי לתחושתי.
הימים האלה מורידים אותי, ואת כולנו בעצם, לחשיכה הכי גדולה. לאורות יש דד ליין כשלא קולטים את התמונה השלמה. ויש בי כמיהה לפגוש ולפרוץ את אותה החשיכה. שלפעמים מרגישה כאילו העולם מתמוטט עמוק בפנים. ואז רגע אחד בחוץ … רעידת אדמה. שריפות. חוקים חשוכים. ובחירות שלוקחות אותנו אחורה בזמן.
המהות של הכל היא התעוררות. מתוך חמלה. מתוך ערות למאבק הפנימי שבתוכנו, שמשתקף בחוץ. העולם רועד רועד ומטלטל אותנו להעיר את עוצמתנו האמיצה. האמיתית. לא להחפיץ את האדמה. לא להסתיר את האור והעוצמה שלנו. ובהכרח להשמיע קול גדול!
כל קול של כל אחד ואחת מאיתנו, שבוער בפנים ולא נאמר, משתקף במגזרים או יחידים, שקולם לא נשמע כי הם שקופים!
כל כעס שבוער בבטן שלנו ולא מקבל במה, שורף שדות בדרום!
כל כאב לב גדול, שתקוע ומרעיל אותנו מבפנים, מאיים להרעיל את מי הים האהוב שלנו בקונדנסט!
כל מי שמחזיקה חזק חזק כשהיא רק רוצה לפרוץ קדימה, מעירה את האדמה הרועדת בצפון!
אנחנו כאן בלי גבול. ביחד בחשיכה הזאת. ביחד באהבה הזאת.
בואו נזכור לתת לעצמנו ואחד לשני מקום. ללמוד ולאהוב ולהיות.
בבקשה בואו נזכור בימים כאלה לראות אחד את השני בחמלה.
הכל נפיץ מדי וטעון. אפשר להתפוצץ ברגע על מישהו בזעם, רק כי הוא אולי טעה. אנחנו לא אשמים בשום דבר.
חלקנו פשוט ממש ישנים. שנת חורף עמוקה. אבל זה אמצע הקיץ.
בשם אלוהים, האדמה והשמים, בואו נמשיך לשאול ביחד,
מה עוד אפשרי עבורנו? וכמה טוב עוד יכול להיות לנו פה?
מה יאפשר לכל האור והחשיכה הזאת, לפרוץ מאיתנו בעוצמה גדולה של שינוי לטובה?
תודה שאנחנו מקשיבים ומהדהדים ביחד. בלי לחפש תשובה.
היא כבר מוצאת אותנו בריקוד החיים הבא אלינו לטובה.
רק אהבה 