אני כל כך בהודיה על מה שנוצר ונברא סביבי מרגע לרגע שנקרא חיים. לא אשכח לעולם כמה לבד הרגשתי פעם. כמה קשה היה לי סגנון החיים שלי במרכז הארץ. סגורה רוב היום בדירה. מייחלת למגע ולחום אנושי.
היום, גם בתקופות הכי סגורות ו”מנותקות” שלי, אני מוקפת בנהרות של שפע. באהבה. בלבבות אוהבים. כמויות של אנשים שכל אחד מהם הוא והיא אור גדול.
לפעמים זה מציף ואני מסתגרת. אבל זה נגמר כל כך מהר התקופות האלה. כי רק המחשבה שיש.. יש. יש קהילה אנושית חמה סביבי. ויש. יש כל כך הרבה שקט ורוגע בתוכי. ויש. יש כל כך הרבה הזדמנויות לשיתופי פעולה. למגע הדדי. לחיבור. לביחד.
שרק נשאר לי להכיר בזה. שקיבלתי כל מה שביקשתי בחיים האלה. כבר עכשיו. כבר היום. יש לי ובתוכי הכל. והשפע הזה… הוא לא מובן מאליו.
פעם בחרתי שלא. לא לבקש ולא לקבל. לא לשתף פעולה ולא להתמסר לכאב שאולי עובר בי. כי הלב שנרגע, נמסות בו כל חומות ההגנה שהוא בנה סביבו מפחד להיפגש. פחד להיפגע. פחד שיהיה לי טוב ממש ואז זה ייגמר. זה עדיין מפחיד. ומרגיש כמו מגדל קלפים שרועד.
בא לי ממש לאשר לו סוף סוף לקרוס. רק הפעם.. להישאר יציבה ועומדת.
כי כבר כעסתי על הזמן שלא היה לי. וכבר כאבתי. והתבאסתי. ויצרתי לעצמי כל מכשול אפשרי רק כדי לא להרגיש. ולא לדעת כמה אני ראויה. כמה אני רצויה ואהובה.
באופן פרדוקסלי דווקא כשקיבלתי הכל, העמדתי מגבלות. גבולות. שדות מוקשים. והתנזרתי מכולם ומהכל. האגו הגדול שלי גבר על הבחירה ללמוד ולאהוב. ועכשיו… זהו. נופלות חומות ההגנה.
בחרתי. אני בבית. לא משנה היכן הלב והגוף שלי נמצא.
וזה רק מזמין אותי להתרחב. לקפוץ ראש אל השמים והאדמה. ולהגיד כן… ללב שלי. לתת ולקבל עוד יותר מה*הכל* הקיים הזה. כבר עכשיו.
יש לי כל כך הרבה מה לתת. יצירות ליצור. חלומות להזרים אל החיים.
היום אני מוכנה. מזרימה אל הבריאה את הבקשה ואת הבחירה.
לפעול על פי *בחירת הנשמה* הראויה שבי. זו שכבר יודעת הכל.
זו שכבר יש בה מיליוני שנות ניסיון. זו שכבר פתרה ויצרה הכל.
הביאי אל מפתן דלתי וליבי, את חוכמתך ויצירת המלאה. אני לשירותך תמיד. בהודיה אמיתית ובהתמסרות מלאה.
הינני שלמה. וכך קרה 