במערת לב בטוח ופתוח

חשפתי שלשום משהו מאוד פגיע ואינטימי. בפחד גדול מצד אחד, כי יש בי חלק שממש רוצה להתכרבל עם זה לבד ולהסתתר. פחד אחר אומר שלא יקבלו אותי כמו שאני. שלא יאהבו אותי. במציאות .. בשנה האחרונה החיים התעלו על עצמם ברמת השפע שאני שוחה בו. ברמת הדיוק באינטימיות שאני חווה עם עצמי ועם כל אדם ואהוב. ברמת התשוקה שלי שנפתחת, ככל שאני נפתחת ונחשפת. והאהבה שזורמת לכל חריץ הכי קטן של הקליפה הסדוקה של ליבי. אני מפחדת והולכת עם הפחד. כי יודעת שזו בקשת ליבי. תשוקתי. מהותי. להיחשף ולפתוח את הלב לאהבה יותר גדולה. לא רק בבית. גם אל מול העולם.

מאוד קשה לשמור על תדמית כשהלב רוצה להיפתח. למרות שהחלק של האגו הפגוע מבקש אותה כהגנה. בקשת הלב עמוקה יותר לשמחתי.

ובכל מקרה, רציתי שתדעו .. (וזה מוקדש בעיקר לכל המודאגים שכתבו לי בימים האחרונים).. שהלב שלי ״נשבר״ בתקופה זו מרוב שמחה. כי חוויתי התעלות רגשית, תודעתי, פיזית ורוחנית כל כך עוצמתית בשנתיים האחרונות.. שהייתי חייבת לחזור רגע למערה. לקחת איתי את כל החלקים הכי עצובים, עזובים ואבודים שלי. שמרוב אור גדול שנכנס.. נבהלו למוות.
לא כל כולי יודעת להכיל שנתיים של (רוב הזמן) אהבה אינסופית שמאירה אותי. עונג אנרגטי ששוטף אותי מבוקר עד ערב. ואושר שאינו תלוי בדבר. זה מה שחוויתי בחלק גדול מהמסע הזה. והאמת, כל ה״וואו״ הזה, ממש לא הכרחי כדי להרגיש נפלא.

בא לי גם פשוט להיות בשקט לפעמים. בלי בליס. בלי עונג או תעופה. בלי משהו מיוחד ומדהים שקורה בכל רגע. בלי פריצות דרך. בלי להרגיש בושה שאני בכלל ילדה בתוכי, ועוד לא מבינה.. והעולם הגדול הזה מציף אותי מכל הכיוונים.
אז בחרתי לזרוח לי בשקט בתוך המערה.
חשוך קצת. אבל נעים ואינטימי איתי.

בו זמנית, אני יוצאת ממנה די הרבה. מוקפת בהמון אנשים מדהימים. תודה עליכם (!!). חולקת זמן איכות עם חברים אהובים. נהנית מכל מה שאני יוצרת וחוקרת לי בשקט. וסוף סוף מרגישה שאין לאן לרוץ ואין לאן למהר.
שבבוא העת יגיע גם הבית והעשיה המדויקת. מרגישה קרובה אלי בכל נושא. בכל תחושה.. בכל מרחב פיזי ורגשי.

ובעיקר יש בי ״לא״ מאוד חזק, יציב ואוהב בתוכי. לכל מה שלא בא לי עליו. על כל מה שלא אמיתי או לא משמח אותי יותר בחיים.

לראשונה בחיי אני מקבלת באופן מלא, כל כאב, פחד, זעם, פרוד, ניתוק או זעקת שבר שנמצאת בתוכי. מסכימה לפגוש יותר ממה שסרבתי לראות בעבר. נותנת לעצמי תמיכה וגב אמיתי.

אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, שאפילו מה שאני מתנגדת אליו דממת מוות, מרגיש לי מקודש, מבורך ואפילו רווחי
(כל חוויה שלי, היא חומר גלם ליצירה עסקית שמתרחשת מאחורי הקלעים בעונג רב).

יש דברים מסויימים שמאז ומעולם שמרתי בצד. אני לא מתכוונת יותר. לא לדלג מעלי ולא מעל אף אחד. מה שיש בתוכי, סביבי ומחוצה לי כמראה, זו מתנה. גם אם לפעמים אני רוצה לשבור אותה.

משתדלת לשמור על ההגנות כל עוד הן מרגישות לי חשובות. למרות שהן מנסות להתפרץ ולקחת אותי אחורה, מתקדמת קדימה.
לפעמים בזחילה. לפעמים בריקוד סוחף. ובעיקר …
באהבה.

כותבת את זה ברציף הרכבת בחוץ. קר לי. והגוף שלי רועד רעד לא רצוני כאילו נכנס אל תוכי שד. אבל בעצם.. ההיפך הוא הנכון. השד השותק קפץ על המסילה ונדרס.
ואני …
חופשיה לנשום ולחיות.

תודה על השפע שבחיים האלה. על כל אדם. על כל מלאך. על כל מטרה.. שהתגשמה, שהתפספסה. או בדרך לקרות.

תודה על כל מי שמופיע בדרכי ומראה לי שהגישה שלי לחיים ולרווחה כלכלית ממש עובדת (מדי פעם אני פוגשת אנשים מ א ו ד מצליחים, שעושים את זה בדרכי.
בו זמנית, אלה שמלווה.. לרוב עושים ועושות קפיצות מהירות.

תודה על כל הפספוסים. על המתנגדים. המפחדים והמסתגרים. תודה על אהובי שהגיע ונמצא בתוכי.. (אני יודעת שעוד מעט ניפגש גם בעולם הפיזי. ואולי אתה קורא את זה עכשיו .. תדע שאני מכינה את עצמי לאהבה כ ל כך גדולה).

ותודה לי. לעצמי.. שלא מוותרת גם אם לפעמים אני מסכימה לעבור דרך קירות. מסתבר שהם זזים לכבודי במהרה. גם אם נדמה שעשויים מבטון.

ולסיום .. תודה על הקלות. על הפשטות. ועל העצירה המבורכת בדרך.
תודה על העוצמה העל אנושית שבי שיכולה ה כ ל. תודה מיוחדת לאל ולאלה שהעוצמה הזאת ממש לא שלי, ושאלוהימ(ה) איתי.

וחשוב לא פחות – תודה לכם.. אתם שקוראים. נוכחים. נותנים ומקבלים דרכי.

השאירו תגובה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *