היא כל כך הרבה יותר גדולה “ממני”, האישה שמבקשת לעבור דרכי. כל כך הרבה משמעות והשראה יש בה. כל כך הרבה עוצמה וריפוי.
היא פורצת דרך. מנהלת ארבע נישות עסקיות בו זמנית. ומאפשרת. בעיקר מאפשרת את כל הכוחות האלה מבפנים ומבחוץ, שיתאחדו למעשה אהבה אקסטטי על במות. מול לקוחות. בתכנים האינטרנטיים.
לפעמים אני מרגישה כאילו “היא” איננה בי. כי הערוץ שמבקש להיפתח כדי שכל העוצמה הזאת תעבור דרכי, מפרק אותי לרסיסים.
האגו שלי, הנפרדות, והבדידות… הערך העצמי הנמוך והגבוה. הידיעה העצמית שלי. כל מה שהכרתי בעבר … חייב להתמוטט.
לפני שנה בכיתי כי ידעתי כמה אני לא מוכנה. וכמה היא מבקשת.. הקטנתי את עצמי. וביקשתי עזרה – שרק ישאירו אותי ריקה ממני. ממנה. זה הצליח. היה לי שקט. ואורגזמיות זרמה דרכי ברכות מתוקה כזאת. נרגעתי. לעוד כמה שנים חשבתי… אולי. אבל “היא” לא מניחה לי.
ואני כל כך כואבת את הכאב של הלבד. כי אין לי הדרכה ברורה מבפנים למה שהיא *באמת* באמת רוצה (יש מ ל א הדרכה. אבל “היא” חסרת רסן לחלוטין ו”ההדרכה” הזאת קטנה עליה). כן. היא אחרת. פורצת דרך. אמנית. יזמית. שחקנית. היא אדמתית ונשמתית. ואין לה כל העכבות. היא תהיה כל מה שהקהל רוצה. ותשחק בקול. תשיר ותרקוד ותהיה מינית על הבמות.
וחוץ מהכאב העמוק שמפריד אותי ממני, כבר לא נשאר דבר שמרגיש לא מוכן. כל חלקיי האחרים משתוקקים ומבקשים להראות אותי-אותה. לאחד את הפרוד הפנימי. ולהפסיק להעתיק – אותי מפעם. ואת כל מי ומה שאני רואה סביבי.
כי האמת…
שעובר דרכי משהו כל כך עוצמתי ושונה וגדול. לא פגשתי בן אדם אחד,
שצפיתי בו או בה… ואמרתי – בדיוק. זה זה. בכל אחד ואחת ראיתי רק רסיסים של השראה, שאני אוספת כבר שנים.
ואני מתביישת בחלק הזה בי, שרוצה להשתיק את הקול העמוק והענק הזה, וללכת ל”טיפול רגשי”. כאילו זה יעזור.. עוד כמה שנים כאלה, ורק יצטבר בי יותר חומר נפץ לעבד. ויחד עם זאת, אני לא מוכנה ללכת לאיבוד אל הבמה. לפני שיש לי אותי במלואי.
מרגישה את ה”כן” הגדול בוער בי בכל הגוף הפיזי, המיני, הרגשי והאנרגטי. ופשוט פועם אהבה.
כבר לא מוכנה שאף אחד יתקרב אלי לאחרונה, מרוב ש”היא” רוצה את מקומה. והתינוקת הקטנה בוכה ומפחדת לא נותנת לי לעזוב אותי-אותה.
אני מבינה כמה חשוב לי להיות הכי אינטימית עם אנשים על הבמה הזאת. כמה חשוב לי להגיע לשם מלאה באהבתי שלי, ולא ריקה. מתמלאת מרסיסי אהבה חיצונית. וכמה בא לי להיות אחת עם כולם, ועם זאת, כל כך איתי…
בכל פעם שחוויתי כזאת אפשרות בחירה בעבר – בחרתי להישאר לבד, עם עצמי בחשיכה. הפעם יש בי חלק שמאחל לי לפגוש את החשיכה ואת האורות הכי גבוהים ולעשות איתם אהבה … מולכן. מולכם. בחוץ. בעולם.
באותה קלות שבה זורחת השמש בתום לילה ארוך.
בלי לשים לב, בוחרת בה כמו בכל בוקר, רק מעצם קיומה.
האמת.. שאין לי מושג האמת מתי יגיע היום שבו זה יקרה גם על הבמה.
ומבינה שזה גם לא העיקר. סומכת עלי באמונה שלמה.. כמו על השמש. שברגע האמת.. פשוט אדע.
#לאהוב_אותי_כמו_שאני_זו_מש
#לפעמים_השקט_האמיתי_מתגלה_