אני מחזיקה בזה עם הידיים, עם הציפורניים, עם המרפקים והרגליים.. כבר הרבה מאוד זמן. וכעת מרגישה שהכוונות שהבעתי לאחרונה לקחו אותי עמוק פנימה. להתמסר לקריאה שלי. לצאת איתה לעולם, ולהיראות.
מצאתי את עצמי בוקר אחד מוקפת אנשים, שותפים מדהימים לדרך. מכמה כיוונים שונים שזימנתי וביקשתי. שמזמינים אותו להתרחב. שפותחים עבורי ויחד איתי הזדמנויות לעשיה. לשיתוף המהות שלי. להשמעת קול בוהק מתמיד על פני האדמה.
ואני מרגישה ומבינה שעכשיו יותר מאי פעם כל כך חשוב לי להיות בענווה. להיות בחיבור אמיתי למי שאני באמת.
והצרימות והזיופים שלי עדיין מפחידים אותי.
האגו שבי קופץ, ואני כמעט ולא סובלת אותו.
עד שאני מזהה כמה כאב יש בי על הדחקה והשתקה של שנים. שלי את עצמי במו ידיי.
ומביעה כוונה להיכנס בדלת הכי אינטימית ואוהבת, הכי יצירתית, מחוברת, משמחת ומספקת.. מבין שלל האפשרויות שמופיעות. ולהיות כמה זמן שאני רק צריכה בשקט. גם מאחורי הקלעים אם צריך.
להבין ולהרגיש מי אני דרך אהבה ואינטימיות אמיתית.
גם אם זה יהיה בשניים.
וגם אם זה יהיה מול מאות ואלפי אנשים.
לא איכפת לי.. רק אלוהים בבקשה תעשה שזה יהיה האור שלך ששר ומדבר דרך גרוני.
ואלוהימה.. בבקשה תני לי אדמה בטוחה ללכת עליה. כדי שאוכל להתמסר בחופשיות ובעוצמה, מתוך חיבור למי שאני באמת.
זו תהיה עבורי חירות אמיתית. ושער אמיתי לשפע. לתת את עצמי כפי שאני. ולקבל עוד ועוד.. ולהמשיך לתת.
תודה. וכך קורה.